על עוני, אי שוויון, אשכנזים ומה שביניהם – 1

הינה זה קרה עוד פעם. מישהו הוציא את ה »שד העדתי » מהבקבוק המפורסם שלו. הפעם לא פחות משלמה מעוז, כלכלן בכיר בשוק שפוטר גם מייד לאחר דבריו כסוג שאישור לדבריו.

מעניין לראות שמי שמתנגד לעצם הדיון ושולל מכל וכל את קיום ההפלייה נגד מה שמכונה בישראל « מזרחיים », הם במקרה אשכנזים, שתוך כדי שלילת אותה הפלייה מרבים בהתקפות נגד ה »מזרחיים המתבכיינים » ושלל ביטויים בריח גזעני ברור. אין ספק שעצם העובדה שה »שד » לא רוצה להישאר בבקבוקו מעיד על כך שהסוגיה אמיתית, אם כי אני גורס שהתשובות המובאות חלקיות או לא נכונות.

אבל לפני שנעסוק בסוגיה החמה הזאת, בואו קודם נחזור לנושא שתמיד עומד מאחוריה בדיון – שאלת אי השוויון והעוני בישראל. בסופו של דבר, כמו בדברי מעוז, הנקודה הכואבת נוגעת לחלוקה הוגנת של המשאבים הכלכליים בין אשכנזים למזרחיים.

יש מחלוקת בין הכלכלנים לגבי הקשר בין אי שוויון לצמיחה. חלק רואים קשר חיובי לפי ההיגיון שככל שההכנסה הפנויה גדלת, חוסכים יותר. חיסכונות מממנות השקעות וההשקעות הן הגורם המרכזי לצמיחה הכלכלית. לכן ככל שיש יותר אי שוויון בחברה, כלומר יותר אנשים « עשירים », כך הצמיחה גבוהה יותר. מצד שני, אחרים גורסים כי אי שוויון גדול מדי יכול דווקא לפגוע ביעילות הכלכלית והצמיחה, מפני שאי השוויון פוגע באיכות כוח האדם, יוצר מתחים פוליטיים ומשברים. אמפירית, הנתונים אינם חד משמעיים, אבל אפשר להסיק כי כמו בכל דבר, עדיף מתינות על קיצוניות ואי שוויון במידה סבירה עדיפה על פערים מטורפים בחברה. השאלה היא כמובן מה זה אי שוויון ואיך מודדים אותה.

ישראל כידוע היא מדינה עשירה, חברה ב- OECD ובעלת תוצר לנפש של מעל 30,000$ ביום, מעל איטליה במונחי שוויון כוח קנייה. ישראל היא גם, כידוע, בעלת שיעור עוני מן הגבוהים במערב ובאותו ארגון OECD, אפילו יותר מתורכיה או מקסיקו. מעל 20% ממשקי הבית בישראל חיים מתחת לקו העוני בארץ לעומת כ- 10% או פחות במרבית מדינות אירופה המערבית גם היום.

אבל משהו קצת לא מסתדר. כל מי שמכיר את תורכיה ומקסיקו יודע שמדובר במדינות שבהן קיימים מוקדי עוני מחפיר שלא ניתן לדמיין בארץ גם בלב שכונות המצוקה. איך אפשר להסביר שבישראל יש שיעור עוני דומה או גבוה יותר ? פשוט כי שיעור העוני אינו מודד את העוני כפי שניתן להתרשם מהשם שלו, אלא פערי הכנסות בחברה.

למעשה קוראים לזה « עוני יחסי », כלומר עוני שנמצא בעיקר בראש של האנשים. קו העוני נמדד לפי 50% או 60% מההכנסה החציונית במשק. בארץ עדיין בודקים לפי 50% בעוד שבאירופה מדובר ב- 60%. הביטוח הלאומי מחשיב את ההכנסה הכוללת (שכר, רווחי הון, קצבאות וכו…) נטו (כלומר – פחות מיסים) של משפחה ומחלקת לפי מספר « נפשות תקניים », סוג של « בני אדם סטטיסטיים ». המדידה נעשית על כל תא המשפחתי והכנסתו מחולקת בין כל בני המשפחה כאשר לילדים יש משקל יותר נמוך מההורים. בפועל, על פי הביטוח הלאומי, זוג עם ילד אחד שמרוויח 6,000 ש »ח אינו עני אבל אותו זוג עם 4 ילדים כן יפול מתחת לקו העוני.

אך לשם פשטות, אשתמש בדוגמאות מבוססות רק על משכורת ונפש יחידה רגילה. שכר החציון בארץ ב- 2011 היה כ- 6,200 ש »ח, ולכן לפי הדוגמה שלי ייחשב לעני מי שהכנסתו פחותה מ- 3,100 ש »ח. עכשיו יש כמה בעיות עם השיטה הזאת. קודם כל, במיוחד בישראל, יש בעיה באמינות הנתונים. מאחר ושיעור העוני מבוסס על דיווח או הצהרה על הכנסות (למשל סקר של הביטוח הלאומי), קיים חשש די מבוסס שהציבור אינו כן לגמרי לגבי הכנסותיו, ומדווח על הכנסות נמוכות מהאמת. לא מדובר רק בעניין של כסף שחור אלא גם בהכנסות שהציבור אינו תופס ככאלה – כגון סטודנטים שמקבלים כסף מהוריהם. מדד שיהיה מבוסס על הוצאות משקי הבית ייתן תמונה שמשקפת את המציאות בצורה הרבה יותר אמינה.

שנית, בגלל שמדובר בעוני יחסי, ולא בעוני מוחלט, מדד זה מנותק ממצב העושר של אזרחי המדינה בפועל. אם מחר בבוקר כל אזרחי ישראל ירוויחו בדיוק פי 10 מהיום הקודם (ונניח לצורך הדוגמה שהמחירים יישארו אותו דבר) – שיעור העוני לא ישתנה כלל. איך זה אפשרי ? אדם שמרוויח 2,000 ש »ח ונחשב כעת לעני ירוויח פתאום 20,000 ש »ח, סכון מכובד לכל הדעות. אבל באותו זמן, שכר החציון יקפוץ ל- 62,000 ש »ח כי כולם מרוויחים פי 10 כמוהו. ולכן קו העוני יעלה ל- 31,000 ש »ח !

אדרבא, שיעור העוני יכול לעלות כשהציבור מתעשר ולרדת כשהמדינה נתונה במשבר כלכלי קשה. למעשה זה בדיוק מה שקרה באירלנד. בתחילת שנות ה- 80, אירלנד הייתה בין המדינות העניות באירופה המערבית. היא נהנתה פתאום מצמיחה מדהימה והפכה לאחת המדינות העשירות בעולם (ועדיין מאוד עשירה גם לאחר המשבר שפקד אותה). העוני המחפיר ששרר במדינה חוסל כמעט לחלוטין. ושיעור העוני גדל מאוד בדיוק באותו זמן. כי התעשרות המדינה כמובן לא התחלקה באופן שוויוני בין כולם והפערים גדלו מאוד. כשכולם היו עניים באמת, העוני היחסי היה דווקא נמוך מאוד. האם עדיף לחיות בחברה שוויונית וענייה או עשירה ופחות שוויונית ? התשובה שלי ברורה – האפשרות השנייה היא עדיפה כי בחברה כזאת כולם נהנים מהגידול בעושר ומשפרים את חייהם לעומת המצב הקודם. השגשוג הכלכלי פותח בפני כולם הזדמנויות שלא היו קיימות לפני כן ונותן סיכוי להתקדם בחיים לא משנה מהיכן הגעת.

וכאן טמונה הבעיה העיקרית של שיטת העוני היחסי, בעיה משותפת להמון סטטיסטיקות « חברתיות » למיניהן: היא משווה בין קטגוריות סטטיסטיות מלאכותיות ולא בין בני אדם. לדוגמה: העובדה ששיעור העוני גדל בין 2000 ל- 2010 לא אומרת, בניגוד למה שניתן להבין במבט ראשון, שאנשים נוספים הצטרפו « למעגל העוני » בשנים האלה. לא מדובר באותם אנשים בכלל. חלק ממי שהיה עני ב- 2000 התקדם, אנשים אחרים נעו בכיוון השני, ובעיקר, נולדו ילדים. הגיל וההתפתחות הטבעית של כל אדם משחקים תפקיד מרכזי בפערים החברתיים הנמדדים בסטטיסטיקות. הרי ברור לכולם שהסטודנטים אינם יכולים להרוויח הרבה, שצעירים שיוצאים מהאוניברסיטה או סתם מהצבא, ללא ניסיון ועם הכשרה שאינה מתאימה בהכרח לשוק העבודה, לא אמורים לקבל משכורת של מנהל בכיר, ושבכישרון זהה, השכר עולה עם הגיל. אפשר לבנות חברה שוויונית באופן מוחלט שבה ההכנסה של כל פרט תעלה באופן זהה לכולם עם הגיל. אולם על פי כל מדד של עוני ואי שוויון קיים – כגון מדד ג’יני – חברה זו תיתפס כבלתי שוויונית כי הגילאים השונים יתורגמו כ”עשירוני הכנסה” שביניהם פער גדול.

הדבר נכון במיוחד לישראל, מדינה בה שיעור הילודה גבוה בכל קרב העדות והמגזרים לעומת העולם המערבי ולכן, שיעור הצעירים גבוה מאוד – כשליש מהישראלים הם מתחת לגיל 20, לעומת כ- 20% במדינות אירופה. עקב כך, מטבע הדברים, שיעור העוני בישראל תמיד יהיה גבוה יותר רק בגלל שהאוכלוסייה צעירה יותר.

אני אישית יכול לשמש משל לתזוזה בין קטגוריות סטטיסטיות: בשנת 2000, בהיותי סטודנט, השתייכתי לעשירון הראשון ונמצאתי עמוק מתחת לקו העוני הרשמי למרות שמכל בחינה אפשרית, חייתי חיים טובים. בשנת 2005, הייתי מנהל שיווק בחברת אינטרנט והשתדרגתי לעשירון העליון. בשנת 2008, לאחר שהחלטתי לשנות כיוון בקריירה ולשוב למה שעניין אותי מלכתחילה, הפכתי עוד פעם לסטודנט בבית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית וחזרתי לעשירונים הנמוכים – באותה שנה עבדתי במשרה חלקית. וכיום, בתוך עובד מדינה השייך ל »עתודת הניהול » של המשרד שלי, חזרתי לעשירון השמיני. מה יגידו מדדי עוני ואי שוויון לגבי החיים שלי או של אזרחים רבים אחרים ? שום דבר רלוונטי.

אין כאן כוונה לשלול את קיומו של עוני בישראל או העובדה שקיים אי שוויון מסוים במדינה אלא להראות כי מדובר במושגים שמלכתחילה אינם ברורים ושמדידתם אינה יכולה ללמד אותנו דבר מהותי. להפך, הם מהווים סיכון מסוים על קבלת החלטות מאחר שהם דוחפים למדיניות שגויה. אפשר להוריד את שיעור העוני הסטטיסטי תוך העלאת העוני האמיתי בשטח ולכן יש להתייחס לכל המדדים האלה בחשדנות מרובה.

דוגמה מצוינת מובאת על ידי השוואה בין צרפת לישראל. מדובר בשתי מדינות בעלות רמת חיים דומה אם כי עדיין גבוהה יותר בצרפת. במונחי שוויון כוח קנייה, התוצר לנפש בצרפת הוא כ- 35,000$ לעומת 30,000$ בארץ. על פי האו »ם, במונחי HDI (התפתחות אנושית) ישראל ממוקמת במקום ה- 17 בעולם לעומת המקום ה- 20 לצרפת. שתי המדינות גם דומות במשהו נוסף: מספר האנשים החיים מתחת ל »קו העוני » לפני מיסים וחלוקה מחדש של קצבאות וסיוע: בשתי המדינות, כמעט שליש מהאוכלוסייה נופלת בקטגוריה הזאת. אבל ההבדל הוא שבעוד לאחר מיסים וקצבאות, עדיין 20% מהאוכלוסייה בישראל חיה מתחת לקו העוני, נותרו רק 7% בצרפת. וכאן בדיוק הוכח עד כמה מדד זה מסוכן. כי על מנת להשיג את הנתון הסטטיסטי המרשים הזה, צרפת נאלצת לחיות עם מיסים בין הגבוהים בעולם, הוצאה ציבורית שגם שוברת שיאים וחונקת את המגזר הפרטי, צמיחה נמוכה ואבטלה שלא ירדה מתחת ל- 8% כבר 35 שנה. כל זה כתוצאה ממדיניות שגויה מן היסוד שמבוססת על השגת יעדים סטטיסטיים בלתי רלוונטיים.

אז איך בכלל כל זה קשור לאשכנזים ולמזרחיים ? נדון בזה במאמר הבא.