Politics

הדיון הכלכלי המעוות

בניגוד למה שקורה ברוב המדינות הדמורקטיות, בישראל הנושאים הכלכליים אף פעם לא היו במרכז הדיון הפוליטי. עד שנה שעברה. אם ל »מחאה » הייתה תוצאה חיובית אחת ויחידה, זו הייתה בכך שהצליחה להציף את הנושאים הכלכליים בראש סדר היום, אם כי אני לא בטוח שעד כמה הם ישחקו תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הבאה.

אבל הדיון בארץ מאופיין בבלבול הרב שקיים בו בין מושגים והשקפות, כאשר כולם יכולים בלי למצמץ להציע הצעות המשלבות בין תפיסות עולם מנוגדות לגמרי, כמו לבקש בו זמנית הורדת מסים, צמצום הגרעון וגם הגדלת ההוצאות הציבוריות, או גם יותר רגולציה וגם יותר תחרות חופשית – בלי להבין את הסתירה.

בעולם, ובארה »ב במיוחד, החלוקה האידאולוגית הרבה יותר ברורה ומגובשת. מצד אחד, השמאל הכלכלי שדוגל בתפיסות קיינסיניות – הסוציאליזם במובן הקולוקטיביסטי הישן כבר מת מזמן – וימין ליברלי התומך ביוזמה פרטית והקטנת המעורבות הממשלתית. אבל רק בתיאוריה. כי למעשה הפוליטיקאים הצליחו לעוות לחלוטין את התפיסות שהם לכאורה מקדמים, בשני המחנות.

התיאוריה הקיינסינית אומרת שבזמן מיתון על הממשלה לנקוט במדיניות אנטי-מחזורית ולהגדיל את ההוצאות על מנת לתמוך בפעילות הכלכלית של המשק ולא לפחד מגרעון זמני. בעת צמיחה, יש דווקא לדאוג לעודף תקציבי כדי שיהיה אפשר לממן אותו גרעון כשיגיע ולצמצם את ההוצאות הציבוריות . גם לקיינס היה ברור שאין לתת לחוב הציבורי לתפוח למימדים בלתי נשלטים כי התוצאה תהיה קריסה של המדינה. משום מה, כל מי שטוען שהוא דוגל בתפיסתו של קיינס « שכח » את החלק הזה. הרי כשהמשק מתרחב הם אומרים שאפשר ואף חייבים להוציא יותר על מנת שכולם ייהנו מפירות הצמיחה. וכשהמיתון מגיע חובה להגדיל את ההוצאות כדי לחזק את המשק. בפועל, המדינה תמיד חיה על כסף שאין לה.

יש לציין שאין היום כלכלן רציני (ולמי שיעלה את שמו: פול קרוגמן אינו כלכלן רציני כבר עשור, הוא במקרה הטוב בדיחה גרועה) שמאמין בתפיסתו של קיינס. 80 שנה של בדיקה אמפירית מלמדת כי התיאוריה שלו אף פעם לא עבדה בשום מקום ובשום זמן בהיסטוריה. אבל הגרסה המעוותת של השמאל המודרני רק מעצימה את הנזקים.

אבל גם הפוליטיקאים בימין הכלכלי הצליחו לעוות את הגישה שהם לכאורה מאמינים בה. התפיסה הליברלית בהתבסס על התיאוריה הכלכלית אומרת שהתערבות המדינה פוגעת ביעילות המשק וברווחת הציבור. יש קשר הדוק והפוך בין הוצאות הממשלה לבין הצמיחה של המשק. הפחתת ההוצאות הציבוריות משחררת את המשק ואת היוזמה הפרטית, ומאפשרת גם להוריד את המסים שמעוותים את כל מבנה המחירים ושווי המשקל האופטימלי בין היצע לביקוש. פחות מסים זה אומר יותר כוח קניה לאזרח ומחירים יותר נמוכים.

אבל הפוליטיקאים של הימין גם הם « שכחו » את החלק שמפריע להם – הפחתת ההוצאות הציבוריות – ומקדמים רק מה שמעניין אותם – הורדת המיסים. אבל הורדת מסים ללא הפחתת הוצאות רק תגדיל את הגרעון והחוב ותפגע בצמיחה בסופו של דבר כי יהיה צורך להחזיר את החוב ולהעלות את המסים בכל מקרה. זו הייתה המדיניות של ממשל בוש בשנות ה- 2000, הוא ההוריד מסים והגדיל הוצאות, דבר שתרם למשבר שפקד את ארה »ב והעולם ב- 2008 – אם כי אין זו הסיבה המרכזית לפרוץ המשבר.

לא במקרה, העיוות בשני המחנות נוטה לכיוון המשותף – יותר הוצאות ויותר התערבות ממשלתית – כי זה משרת את האינטרסים של הפוליטיקאים. להפחית הוצאות משמע – להודות שמצב המשק טוב יותר ככל שהפוליטיקאים מתערבים בו פחות. זה להודות שהם גורמים ליותר נזק מתועלת בכלכלה. וכמובן יש מחיר פוליטי עצום בהפחתת הוצאות מפני שזה מחייב פיטורים של עובדי מדינה, קיצוצים בסובסידיות ותמיכות, פגיעה בשדולות שונות ומשונות, עימות עם וועדי עובדים ואין ספור קבוצות לחץ. אף אחד לא באמת רוצה להיכנס לזה. או כמעט אף אחד. כשהיה שר האוצר נתניהו דווקא כן העז לבצע את הקיצוצים נדרשים ולהפגין מנהיגות. אבל הביבי הזה נעלם כאילו לא היה והוחלף בביבי הלחיץ והפחדן שיושב בבית ראש הממשלה מאז 2009.

אבל יש עוד תקווה, אולי לא לישראל אבל לפחות לארה »ב. פול ריין שמונה שמועמד לסגן נשיא של המפלגה הרפובליקנית לצד מיט רומני הוא ליברל אמיתי שאומר בפומבי ובאומץ רב מה צריך לעשות. העובדה שרומני מינה אותו מסמלת את הכיוון שהוא יבחר אם יזכה בבחירות בנובמבר. נקווה שהפעם האמריקאים יתעשתו ויעיפו את השרלטן המתנשא שיושב בבית הלבן – לטובתם ולטובת כולנו.

Tel Aviv-Ouest – Capitale de la Palestine

Scandale au lancement des Jeux Olympiques de Londres: mis à part le refus honteux d’honorer la mémoire des 11 athlètes israéliens assassines à Munich en 1972, la BBC décide sur son site officiel des JO qu’Israel est le seul pays au monde n’ayant pas de capitale. Par contre, on y apprend que « Jérusalem-Est » est la capitale d’un pays imaginaire appelé « Palestine ».

Sous la pression, la BBC a fini par corriger et écrire que Jérusalem était le « Siege du Gouvernement » d’Israel. Toujours pas sa capitale.

Mais ne nous plaignons pas après tout, selon la plupart des organes de presse français, Israel a bien une capitale, mais elle s’appelle « Tel Aviv », bien que Hon Huldai s’évertue à expliquer, que non, sa ville n’est pas la capitale d’Israel.

En effet, selon nos amis journalistes, Jérusalem ne peut pas être la capitale d’Israel puisque ce fait n’est pas reconnu par la plupart des autres pays et parce que la plupart des ambassades sont à Tel Aviv.

Il y a cependant quelques problèmes avec ces arguments. Commençons par le fait que l’emplacement des ambassades n’a jamais déterminé le fait qu’une ville était ou non une capitale. Selon cette logique, Herzliya Pituah aussi peut prétendre au titre. Plus sérieusement, les journalistes semblent ignorer un fait pourtant clair : la reconnaissance par les autres pays ne fait pas partie des critères de définition d’une capitale. D’après la définition du dictionnaire, une capitale est une « ville ou siège le pouvoir exécutif d’un pays ». Rien d’autre. Ni la présence d’ambassades, ni l’avis des autres pays ne sont requis.

Il se trouve qu’en Israel, le gouvernement, le parlement, les ministères et la plupart des organismes d’Etat sont à Jérusalem. C’est donc dans les faits, la capitale d’Israel. Inversement, pour nos amis de la BBC, mis à part le fait qu’il n’existe aucun Etat appelé « Palestine », on ne trouve à Jérusalem aucun centre du pouvoir palestinien. Ce n’est donc pas leur capitale.

Il est vrai que de nombreux pays ne reconnaissent pas la souveraineté israélienne sur tout ou partie de Jérusalem. Les journalistes ont aussi le devoir de le dire. Mais ils n’ont pas le droit de transformer la réalité selon leur convenance. Les faits sont les faits.

Chacun est libre de son avis mais le travail des journalistes reste encore de séparer les faits et les opinions, sinon cela devient de la manipulation mensongère. Quand ils parlent à longueur d’article du « gouvernement de Tel Aviv », ils prouvent qu’ils ne sont guère que de petits propagandistes et ils trahissent ainsi le rôle que le public attend qu’ils remplissent. S’ils trafiquent la vérité sur ce point, ils la trafiquent sur le reste. Certes, ce n’est pas exactement une révélation pour toute personne connaissant l’écart abyssale entre la réalité israélienne et son traitement dans les medias européens. Mais il est toujours bon de le rappeler.

 

Article publié sur JSS News le 2 Aout 2012

העיוות המוסרי של מדינת הרווחה

יש מיתוס כלכלי חברתי אחד שכל כך נפוץ שהוא נשמע מובן מאליו והגיע הזמן להפריך אותו. המיתוס הוא שמדיניות חברתית / סוציאלית היא מוסרית יותר ודואגת יותר לזולת בשם הסולידריות בעוד שהגישה הליברלית קפיטליסטית מבטאת אינדיבידואליזם ודאגה של הפרט רק לעצמו – וכמובן שהיא מיטיבה עם ה »עשירים » שלא צריכים שירותים חברתיים בעוד שה »עניים » נפגעים.

האמת היא למעשה הפוכה לחלוטין מכמה היבטים. הראשון הוא במישור הפרקטי. המדיניות הסוציאלית או סוציאליסטית באמתלה של עזרה לחלשים יוצרת מלכודת לחלשים וגורמת להם לחיות בתלות מתמדת מהמדינה. זה בדיוק מה שהפוליטיקאים מהשמאל רוצים אגב, כדי ליצור קבוצה של קליאנטיים שיצביעו להם בבחירות, בדיוק כמו שקורה עם הציבור החרדי. התמיכות והקצבאות, כשהן מגיעות לרמה מסוימת,  גורמות למי שמקבל אותן להפסיק לעבוד ולהעדיף לחיות מכסף ציבורי במקום לייצר כי למה להתאמץ אם בסוף הוא מקבל אותו דבר (ואף לפעמים יותר) בלי לעבוד. זה טבעי ורציונלי לגמרי.

ההיבט השני הוא דווקא מוסרי וחברתי. התוצאה העיקרית של מדינת הרווחה היא העברת האחריות על הטיפול בעניים והחלשים מהחברה והפרט למדינה. המדינה לוקחת על עצמה את כל הטיפול בעוני ולמעשה אומרת לציבור שאין זו אחריותו לסייע לאיש. רבים בציבור גם מפרשים את זה כך: עם כל המיסים שאני משלם, אני עשיתי מספיק עבור האחרים, זה כבר לא הבעיה שלי – הרי אני משלם כדי שמישהו אחר יטפל בזה. כלומר, התוצאה של מדינת הרווחה, לאורך זמן, היא אינפנטיליזציה – המדינה היא סוג של אמא שמטפלת בכל – ואינדיבידואליזם מוחלט. בסוף הציבור מפנים לגמרי שהטיפול בתחלואי החברה הוא רק של המדינה ולא שלו עצמו. אין לו מה לעשות, הוא בכלל לא מרגיש שהוא צד בסיפור, אין לו אחריות. וכאשר האנשים נתקלים במקרים קשיים הם כועסים על המדינה שלא עשתה מספיק אבל לא עולה על דעתם (של הרוב) שאולי הם יכולים לעזור, לתרום, לסייע. שאולי זאת האחריות שלהם לדאוג לקיום המינימלי של אחיהם בחברה.

ההשלכות מתבטאות בכל התחומים באופן עמוק ביותר. מדינת הרווחה בכך שהיא שוללת את האחריות הפרטית והאישית של האנשים הפכה אותם למפלצות של אגו. כולם חושבים רק על עצמם ועל טובתם המיידית. לכן, מוסד המשפחה התפרק באירופה, הילודה קרסה, והעתיד כבר לא קיים. זה לא סתם שינוי בהרגלים ובנורמות. משפחה וילדים דורשים מידה רבה של ביטול עצמי, של הקרבה, סדר עדיפויות של מעמיד אחרים במקום הראשון ולא אני. אבל זה בלתי נתפס בחברה שמקדשת את האני ואפסי עוד. הכל עכשיו, העם, המדינה (במובן הכללי של ארץ), החברה, המשפחה לא מעניינים אותי, רק טובתי האישית. בדיוק כמו ילדים מפונקים ובלתי אחראים.

לכן, מדינת הרווחה אינה רק כישלון כלכלי מוחלט שעולה הון תועפות ומייצר בעיקר עוני ותלות בניגוד לייעודה הבסיסי, היא גם מנגנון להשמדה עצמית מבחינה מוסרית, לאומית, ואף פיזית.

בסופו של דבר, סולידריות כפויה אינה סולידריות אלא כפייה וגניבה. היכן שיש פחות מדינת רווחה יש יותר עזרה הדדית, סולידריות אמיתית, אמפתיה, וסיוע לזולת. מדינת הרווחה מחסלת את הקהילתיות שהיא חיונית להמשך קיומנו כבני אדם וכחברה מתורבתת. רק החברה יכולה באמת לתקן את עצמה, לא המנגנון הבזבזני של המדינה. זה לא אומר שזה לא קשה ותמיד יצליח. לא במקרה שמדינת הרווחה זכתה להצלחה כל כך גדולה – כי זה קל ומביא הישגים בטווח הקצר. אבל ההשלכות הטווח הארוך הרסניות.

אגב, זאת לא הפתעה, אבל השמאלנים נותנים פחות לצדקה ולמטרות החברתיות מאשר השמרנים. לא רק שהמדיניות השמאלנית פחות מוסרית, גם מי שדוגל בה הוא כזה. עכשיו די ברור מי באמת דואג לקדם את האינטרסים האישיים שלו.

כמה הערות על סוגיית הגיוס לכולם

כמה הערות על סוגיית הגיוס לכולם.

1. אין שוויון בנטל גם אם כולם ישרתו. שירות לאומי זה לא שירות צבאי. ושירות בגל »צ זה אינו שווה לשירות בקרבי (בהזדמנות זאת אני קורא לסגירה או הפרטה מיידית של גל »צ, תחנה שאין לה זכות קיום בכלל).

אני יכול להעיד בעצמי. עליתי לארץ ב- 1996 בגיל 22 בתוך סטודנט וצורפתי בצה »ל לעתודת עולים. אחרי הלימודים שלי, בגיל 26, התגייסתי לשנה של שירות צבאי. במקור, אמרו לי שאני אמור להיות בשריון, אבל בסופו של דבר, נקבע כי מי שמעל גיל 23 אינו הולך ליחידות שדה (הוראה זאת התבטלה מאוחר יותר לפי מה שהבנתי). אני הייתי תמים, לא ידעתי איך הצבא עובד, לא היה לי אבא, דודים, חברים שהתגייסו לפניי וחשבתי לתומי שלאור העובדה שיש לי תואר שני, צה »ל יידע לשלב אותי במשהו מעניין. כן ברצינות.

נשלחתי לפיקוד העורף, בהתחלה לשלישות, ואחרי שהתחלתי לעשות הבלגן – לקשרי חוץ. סך הכל, שיחקתי בפריסל במחשב במשך שנה שלמה. סוג של חור שחור בחיי.

2. אני חושב שלשירות לאומי אין הרבה ערך בהשוואה לשירות צבאי ואף פגיעה כלכלית מסוימת בשוק העבודה. כבודן של בנות שירות במקומו מונח, אבל אפשר לוותר על זה או רק למי שרוצה.
3. אני חושב ש80% מהבנות בצה »ל לא עושות כלום או דברים שעדיף שהורים לא יידעו. אפשר גם לוותר על גיוס חובה של הבנות ולקבל רק בנות שרוצות לשרת – בתפקידים מעניינים ושתורמים.

אני בעד שירות צבאי לכולם בעיקרון, בתוך תפיסה שלשרת את העם והמדינה שלי זו זכות ומצווה עליונה. אבל בין הרצוי למצוי יש תמיד פער ובמציאות צריך להתפשר. לכן, אם בעיקרון אין סיבה שלא לגייס את כולם בגיל 18, כולל אותם חרדים עילויים שכולם מסכימים לתת להם פטור גורף, בשטח, צריך למצוא הסדר אחר.

אז מה הפתרון ?

החברים מהתנועה הליברלית רוצים לעבור לצבא מקצועי התנדבותי. אני מבין את ההיגיון אבל לא מסכים. צבא מקצועי הוא צבא הרבה יותר יקר בסופו של דבר, בגלל עלויות שכר ובעיקר פנסיה – זה כבר מה שקורה לצבא ארה »ב שהם לוקחים כדוגמה, כאשר בקרוב רוב התקציב יילך לשלם פנסיות. חוץ מזה, אני לא בטוח שלצבא מקצועי יהיה מספיק כוח אדם להתמודד עם האתגרים של ישראל. וחשוב שלכמה שיותר אזרחים תהיה הכשרה בסיסית בהפעלת נשקים. ובנוסף לכל זה, אני גם אוהב את האתוס של צבא העם.

מצד שני, גיוס כפוי של ציבור שמתנגד לאתוס הציוני אינו ריאלי במיוחד. יש גם מי שאומר שאנו לא רוצים אנשים ממורמרים בצבא, אבל זה לא טיעון רציני. תהליך ההתחיילות מטרתו לשבור בני 18, והוא עושה את זה מצוין. גם הממורמרים יהפכו לחיילים טובים. הסיבה שזה לא ריאלי היא פשוט שאף אחד לא יכול ולא רוצה להתחיל מאבק ארוך ואלים עם החרדים והערבים. יכול להיות שבסופו של דבר הם ייכנעו אבל זה יהיה במחיר יקר.

אז מה לעשות ? אני מציע קודם לקצר את השירות הצבאי לשנתיים לגברים ושנה לנשים. כל מי שישרת יותר, בתפקידים שדורשים הכשרה ארוכה, יקבל שכר הוגן והולם. כך מספר המזכירות וג’ובניקים יופחת מאוד.

לגבי הערבים והחרדים, הפתרון הוא שירות לאומי חובה. מי שיבחר שירות צבאי יקבל תמריצים משמעותיים. מי שלא יתגייס יקבל קנסות וסנקציות אישיות כמו שלילת זכויות וקצבאות.

יובל שטייניץ אמר משהו נכון השבוע: מה שחשבו בסוף זה לא שהחרדים ישרתו אלא שהם יעבדו. בסוף מי שיעבוד, בניו ישרתו גם כן. לכן בואו נמקד את המאמצים להוציא אותם מהישיבות (מלבד אותם עילויים שכולם מסכימים עליהם ומי שיכול ללמוד על חשבונו) ולתוך שוק העבודה. השוויון האמיתי בנטל יגיע עם המשיח.

שיחה על דמוגרפיה עם יורם אטינגר

 

בעקבות האירועים של השבת שתיארתי בפוסט הקודם ודברי ארנון סופר, יצרתי קשר עם יורם אטינגר וניהלתי איתו שיחה ארוכה ומרתקת. אני אשתף את הדברים העיקריים.

יורם אטינגר חזר על הנתונים של המחקרים שלו ושל צוות המומחים ישראלי-אמריקאי: בניגוד למה שלשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית טוענת, אין 2.6 מיליון ערבים ביהודה ושומרון אלא 1.6 מיליון, כאשר ההבדל נובע מספירה כפולה של ירושלים, ספירה של 400,000 אנשים שאינם גרים בשטחים אלא בחו »ל, ועוד 300,000 שהם פער בין תחזיות הלידה שלהם לבין המציאות.

אני מכיר את הנושא הדמוגרפי, קראתי את המחקרים השונים ואני שולט בנתונים לכן מה שעניין אותי היה לשמוע מה הוא עונה על טענות הנגד של הרשות על המספרים שלו. לגבי ירושלים, כולם מסכימים כי אי אפשר לספור את תושבי ירושלים הערביים פעמיים – פעם אחת בתוך תושבי ישראל, פעם שנייה בתוך ערבי השטחים.

לגבי ההגירה השלילית, בעבר הלמ »ס הפלסטיני טען שיש הגירה חיובית של מעל 40,000 איש בשנה, ובעקבות המחקר של יורם אטינגר וחבריו, הם החליטו למחוק את זה ולטעון שמאזן ההגירה הוא אפס – דבר שאינו יכול להיות. זה כבר שיפור מסוים אם כי האמת היא הגירה שלילית של 15-20,000 אנשים בשנה מיהודה ושומרון בשנים האחרונות. גם מי שדובק בגרסה הפלסטינית כמו פרופ’ ארנון סופר או פרופ’ סרג’יו דלפרגולה יישרו קו עם העמדה החדשה.

לגבי הילודה, הטענה היא שהמספרים של משרד הבריאות הפלסטיני, עליהם מתבסס המחקר של אטינגר, הם חסרים ואינם כוללים כל מיני לידות כפריות לא רשומות. יש כמה בעיות עם הטענה הזאת. מתברר שהנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני מגיעים גם מהכפרים הניחדים ביותר. יש גם כל מיני תמריצים חזקים ביותר עבור האוכלוסייה הפלסטינית לרשום את הילדים באופן רשמי – למשל מי שלא רשום לא יוכל לעבור את הגבול או ייעצר על ידי השב »כ או צה »ל במקרה של בדיקה אקראית. אבל עוד יותר חזק היא העובדה שמספר הילדים שלומדים בכיתה א’ השנה הוא זהה פחות או יותר למספר הלידות על פי אטינגר 6 שנים קודם לכך. וכולם מסכימים ששיעור הלומדים בבית ספר בקרב הילדים הפלסטינים בכיתה א’ קרוב ל- 100%. ובנוסף, יש גם התאמה בין המספרים של אטינגר למספרים של בעלי זכות בחירה בבחירות של 2006 כפי שציינתי בפוסט הקודם.

לא אחזור על הטענה המוזרה של סופר על פיה המספרים הפלסטינים נכונים כי היו פקחים נורווגיים שבדקו אותם, זו טענה לא רצינית.

יותר מדאיג היה לשמוע על תגובת הפוליטיקאים לנתונים של אטינגר. ביבי, מסתבר, לא רוצה לשמוע אותם יותר. לא שהוא לא מאמין להם, להפך ולכן הוא מעדיף להתעלם כדי לא להיאלץ לשנות קו ותפיסה בנוגע לסכסוך, ולכן החליט שאין משמעות מדינית לנתונים. אהוד ברק, מסתבר, דווקא כן השתכנע מאוד, הביע התפעלות מהמתמטיקה ורצה שזה יוצג מול אולמרט וציפי לבני, אבל המציאות הפוליטית כנראה חזקה יותר בשמאל והוא טוען את ההפך בפומבי.

ולבסוף אנקדוטה שמלמדת כמה דברים על הסכם ז’נבה ומר יוסי ביילין. יורם אטינגר הוזמן בעבר על ידי הסכם ז’נבה כדי להציג את הנתונים שלו, ואפילו ללא דובר מנגד – וזה ייאמר לזכותם של אנשי הסכם ז’נבה. לאחר ההרצאה, אמר לו יוסי ביילין כי ההחלטה לצאת מהשטחים אינה קשורה לדמוגרפיה אלא לעמדות מוסריות, פוליטיות וביטחוניות. להזכירכם – הדמוגרפיה הייתה הטיעון היחיד והמרכזי של יוסי ביילין כשהוא דיבר איתנו.

שבת עם ז’נבה

 

כשידידי אבי סלמן הזמין אותי להצטרף אליו לסמינר של « הסכם ז’נבה » בשבת האחרונה, אני מודה שהתלבטתי. מצד אחד, אני לא הייתי מעוניין ששמאלנים יטיפו לי על הדרך שלהם לשלום עם הערבים במשך סוף שבוע שלם. שלא לדבר על המסר שהשתתפותי בתוך חבר מרכז ליכוד מעביר לציבור.

מצד שני, אני בעבר כן הלכתי לסופי שבוע משותפים של צעירי הליכוד והעבודה או לסמינרים של מרכז פרס לשלום בתוך נציג ליכוד, ולא קרה כלום. היה אפילו מעניין לפעמים. כמו כן, ידעתי שמצטרפים אלי חברים טובים ורציניים שיידעו להשיב לטענות המארגנים במקרה הצורך.

אז הלכתי. ואני מאוד שמח שעשיתי את זה. זה היה מרתק.

ארגון הסכם ז’נבה הזמין קבוצה של כ- 20 פעילי ליכוד מרכזיים לסמינר על סוגיות מדיניות במהלך סוף שבוע שלם בכפר המכביה. חברי הליכוד שהגיעו ייצגו מגוון מעניין של דעות, גילאים, ואיכויות שונים. לא היינו פעילי הליכוד הראשונים שמשתתפים בסמינר כזה וחלק מהאנשים הנוכחים השתתפו במפגש דומה ברודוס כמה זמן קודם.

הסמינר אורגן למופת על ידי ציון אבו, אחד ממובילי « יוזמת ז’נבה », איש אינטליגנטי ונעים הליכות שמאוד נהניתי להכיר. הסמינר הורכב מארבע הרצאות בנושאים שונים.

התחלנו בהרצאה מאלפת אך גם מפחידה ממש של פרופ’ ארנון סופר הידוע. הוא הציג תמונה אפוקליפטית של העתיד הדמוגרפי של ישראל, כאשר תישאר ממנה רק מובלעת קטנה מסביב ל »מדינת תל אביב » שתיחנק על ידי הגידול הדמוגרפי הבדווי והפלסטיני, בסיוע רב של המסתננים מאפריקה, העובדים הזרים, שלא לדבר על עצם העובדה שרוב הישראלים יהיו אז חרדים. אם אין ספק שחלק לא מבוטל ממה שהוא הציג נכון וחשוב, הנטייה שלו להגזים ולהקצין קצת החטיאה את המטרה ופגעה באמינות שלו. כמו גם הצורך שלו לשווק את עצמו ולהסביר לנו בכל הזדמנות עד כמה הוא חבר של ביבי, הרמטכ »ל וכל מי שחשוב בעולם. הוא דיבר על תחזיות לעוד 20 שנה כאילו מדובר בעובדות מוגמרות כאשר כל בר דעה מבין שכפי שאמר מרק טוויין: « מאוד קשה לעשות תחזיות, במיוחד בקשר לעתיד ». כלומר – אי אפשר לדעת מה יקרה עוד 20 שנה, קל וחומר כשאין לנו מושג מה יקרה עוד שנה במזרח התיכון.

בנוסף סופר גם נטה לזלזל ולשלול גישות ודעות אחרות משלו. לדוגמה, קיימות הערכות דמוגרפיות שונות לגמרי לגבי מספר הפלסטינים ביהודה ושומרון. על פי הערכות אלו, המספר הרשמי של הרשות הוא שקרי ומנופח כאשר מספר הערבים נמוך בכמיליון והילודה שלהם בירידה תלולה ומהירה. סופר דחה את ההערכה בטענה שמדובר בנתונים מופצים על ידי קבוצה ימנית פוליטית שאיש אינו לוקח ברצינות בעוד שהמספר הפלסטיני רציני כי במפקד האחרון ב- 2007 היו משגיחים נורווגיים – כאילו אי אפשר לרמות אותם או אף להניח כי אירופאים לא יפתחו פה נגד הרשות על דבר כזה ?

יש כאן טעות כפולה של סופר. קודם כל, הוא נותן לאיבתו ליורם אטינגר, האיש המרכזי שמקדם את הנתונים הסותרים בארץ, להשתלט על האתיקה המקצועית שלו. למומחים שהגיעו להערכות אלו, כמו פרופסור יעקב פייטלסון, יש טיעונים, יש מספרים, יש מקורות ומה שפרופסור אמור לעשות, זה להתעמת איתם, לא לשלול אותם מראש בטענת סרק. שנית, בניגוד למה שסופר אומר, הרבה מאוד אנשים בעולם לוקחים את הנתונים האלה ברצינות, כמו למשל הדמוגרף הערבי-צרפתי המוערך יוסף קורבג’ שאי אשפר להאשימו בנטייה ציונית ימנית. יש גם הוכחות בשטח כמו מספר בעלי זכות ההצבעה בבחירות של הרשות הפלסטינית ב- 2006 שהגיע רק ל- 1.2 מיליון – דבר שמתיישר עם הנתונים של אטינגר וסותר לגמרי את הנתונים של סופר.

ההרצאה השנייה עסקה בסוגיית הפליטים הפלסטינים והועברה על ידי תא »ל (מיל) ישראלה אורון שחיברה מסמך עמדה למל »ל בעניין. גב’ אורון הציגה בעיקר את הסוגיה מבחינה היסטורית, ובכך לא לימדה אותי דבר. ואז היא עברה לפתרון של יוזמת ז’נבה – כמה פליטים בישראל, קצת יותר במדינה הפלסטינית, והשאר יישאר היכן שהוא נמצא. היא לא ממש עשתה שום חיבור לוגי בין שני הדברים. כשהיא התחילה את ההרצאה, היא אמרה שלפני שהיא החלה לעסוק בסוגיה, היא חשבה שאין ממש בעיה של פליטים. הערבים הכריזו מלחמה, הובסו, שיסתדרו איתם. אולם, היא גילתה שלמעשה זו סוגיה מאוד מורכבת ומרכזית. אבל היא לא הסבירה לנו מדוע. אני יצאתי מההרצאה כשאני חושב שאכן, זו הבעיה של הערבים ולא שלנו ואין על מה לדבר בכלל.

למען האמת, היא הזכירה את הנקודה המרכזית אך פספסה את הפתרון ההגיוני ביותר. כל הפליטים בעולם נמצאים תחת חסותה של נציבות האו »מ לפליטים (UNHCR) מלבד הפליטים הפלסטינים שלהם יש נציבות מיוחדת, אונר »א, עם הגדרה מיוחדת וקפקאית של מיהו פליט – כשה »פליטות » מועברת מההורים לילדים לנצח נצחים. לכן, הפתרון היחיד הוא לבטל את אונר »א ולהשיב את הפליטים הפלסטינים לחסותה של הנציבות לפליטים. מספרם יצנח לכמה עשרות אלפים קשישים באופן מיידי וכנראה אף אחד עוד כמה שנים. צריך לציין כאן כי ח »כ עינת ווילף מקדמת את הפתרון הזה יחד עם כמה ארגונים ופוליטיקאים אמריקאים.

ההרצאה המעניינת ביותר התרחשה למחרת ביום שבת בבוקר, כאשר נפגשנו עם סופיאן אבו זיידה, לשעבר השר לענייני אסירים ברשות. השיח עם אבו זיידה היה מרתק. האיש כריזמטי, דובר עברית רהוטה ומצוינת, וכנראה אחד האנשים המתונים ביותר שניתן למצוא בצד השני, והוא בעצמו מודה בזה. למרות זאת, כל מה שקיבלנו ממנו הייתה הטפה על איך ישראל לא בסדר, איך הפלסטינים עשו כל מאמץ, איך ביבי לא מוכן לוותר על כלום. המסר שלו היה חד וברור: אם לא ניתן לפלסטינים מה שהם רוצים, נמשיך לסבול. אבו זיידה בעצמו מעוניין בחיים שלווים ונוחים – כלומר בכסף אם הבנתי נכון – ואי אפשר להאשימו בלהיות אידאולוג פנאט. ובכל זאת קיבלנו ממנו רק שיח של אלימות.

כמה דברים יצאו מהשיחה: קודם כל, הוא השיב לי אמון לנתניהו. מסתבר שהוא לא מבטיח הבטחות על וויתורים ומסירת שטחים לערבים אלא מורח אותם וזה מצוין. שנית, צריך להודות שאבו זיידה צדק לגמרי כשהוא הסביר למה החמאס ממשיך לירות טילים מעזה: הרי ברחנו משם ללא שום הסכם והוכחנו שהטרור משתלם. זה בדיוק מה שהימין תמיד אמר.

הדבר העיקרי שגילינו בו היה השילוב המדהים של התנשאות כלפינו והזעזוע מעמדותינו. « אני מכיר אתכם היהודים » הוא אמר בפטרונות אבל הוא כנראה היה רגיל לקהל של מצביעי מר »צ ותומכי השמאל כי הוא לא היה מוכן לשאלות הקשות שהפנינו אליו, ולעמדות העקרוניות של חלק מאיתנו לגבי החשיבות של ארץ ישראל או להתנגדות למדינה פלסטינית. היה מעניין לראות איך הוא מנסה להתחמק כששאלנו למה אבו מזן סירב להצעתו של אולמרט, ואם כך למה הוא רוצה שנסכים לתכנית ז’נבה שדי דומה. לפחות על דבר אחד הסכמתי איתו: היהודים שמתנגדים למדינה פלסטינית חושבים שהזמן פועל לטובתם והם צודקים.

אחרון חביב הגיע אחד מאדריכלי הסכם ז’נבה, שר החוץ לשעבר יוסי ביילין. למרות הבדלי הדעות, ביילין הוא אחד מאנשי השמאל המעטים שאני מעריך ומכבד. הוא איש פתוח לדו שיח, סובלני, ואפשר לזקוף לזכותו את פרויקט תגלית, אחד מהמפעלים הציוניים המצליחים והחשובים של ימינו. ביילין דיבר ארוכות אבל אפשר לסכם את טיעוניו בדבר אחד: דמוגרפיה. אם לא נעשה כלום, כביכול, נהפוך למיעוט בארצנו ואז ישראל תחדל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית – היא תהיה מדינה יהודית לא דמוקרטית או מדינה דמוקרטית לא יהודית.

טיעון ידוע, שחוק, ושקרי לחלוטין: ביילין סופר ערבים אזרחי ישראל עם הפלסטינים. הוא סופר את ערבי עזה למרות שיצאנו מעזה, אז למה לא לספור גם את אוכלוסיית מצרים גם כן באותה הזדמנות ? הוא מתבסס על הנחות דמוגרפיות שכנראה אינן נכונות כפי שכבר ראינו, ועל פי הערכות אחרות, היהודים יישארו הרוב הגדול בין הים לירדן עם או בלי עזה. ובסופו של דבר, הטיעון הדמוגרפי חסר כל הגיון: אז בואו נגיד שפתאום יום אחד הערבים הם הרוב. אז מה ? מה זה משנה ? מי שלא אזרח ישראל אינו מצביע ואינו משפיע על המדינה היותה יהודית ודמוקרטית. מי שלא אזרח ישראל נמצא בדרך כלל תחת שליטת הרשות הפלסטינית ולא שלנו. האם שווה לוותר על שטחי מולדת ולסכן את המדינה בגלל טיעון מופרך כזה ? לא ממש.

עוד דבר שבלט מדברי ביילין: הוא מוכן לדבר עם כולם אבל לא להתווכח עם כולם. מי שלא מסכים שיש בעיה דמוגרפית, מי שלא בעד מדינה פלסטינית, אין לו מה לומר לו. הוא ידבר איתו, כן, אבל מתוך נימוס, ולא יראה בו בר שיח אמיתי. הגישה הזאת מסבירה לדעתי מדוע השמאל הישראלי מנותק כל כך מהציבור והמציאות. השמאל מוכן להתייחס רק למי שמראש מסכים איתו. אולי מישהו צריך להזכיר להם מהי מהות הדמוקרטיה.

לסיכום, אני מאוד שמח שהשתתפתי לסמינר. אני מכיר ומדבר בעיקר עם ימניים, וחשוב להתווכח מפעם לפעם עם היריבים שלנו על מנת לרענן את הטיעונים, לא לתת להם להתאבן ולדעת איך לענות לצד השני. אני גם מוכן לקבל את הדעה שלהם כשהם צודקים.

יצאתי מהשבת לפחות עם תובנה חשובה אחת: אנחנו חייבים לארגן סמינרים כאלה עם מרצים איכותיים וימניים. לפי התגובות של חלק מהמשתתפים, נראה שגם בקרבנו צריך לעשות עבודה כדי להנחיל ידע וערכים לפני שנפנה לאנשי שמאל. האם מישהו בליכוד מוכן להרים את הכפפה ?

עדכון: פורסם באתר ליכודניק

Pour en finir avec les législatives en Israel

Après plus d’un an de campagne, le premier tour des législatives françaises en Israel s’est enfin déroulé et les résultats sont riches d’enseignements. Cette élection était une fantastique opportunité d’étude, puisqu’elle se déroulait à la fois pour la première fois, sans cadre de référence, et sans le moindre sondage réel qui aurait permis de donner une idée de la situation. C’etait donc une sorte de cadeau révé pour un analyste politique qui ne pouvait se baser que sur ses capacités de réflexion et sa lecture du terrain.

Voila ce que je disais depuis le début:

– Bien que les Francais d’Israel représentent 56% des inscrits, l’election se jouera hors d’Israel car le taux de participation en Israel est faible.

– Dans ces conditions, un candidat qui ne fait campagne qu’en Israel n’avait aucune chance.

– La division entre les candidats dits « Pro-Israel » jouerait en faveur d’autres moins sionistes.

Mes prévisions chiffrées sur Israel pour ce premier tour étaient: une participation de 15%, et une répartition du vote de l’ordre de 40% pour Karsenty, 30% pour Taieb, 15% pour Poznanski, 10% pour Hoffenberg et 5% pour le reste. Je voyais Poznanski certaine au second tour, et Karsenty était mon favori comme second prétendant.

Au final, je ne me suis pas complètement trompé. Karsenty est arrive en tête avec 30%, suivi de Taieb avec 26%, puis Poznanski avec 20% et Hoffenberg avec 18%.

J’ai surtout surestimé la participation (seulement 8%), pensant que le vote par internet serait nettement plus fort. C’est la grosse surprise et l’enseignement majeur du scrutin: alors qu’au niveau mondial, 12% des inscrits ont voté par internet, et même un peu plus dans la circonscription, ce taux n’atteint que le minuscule 2% en Israel, record mondial, inférieur à ce qu’on trouve en Afrique. Notons que Karsenty fut le principal bénéficiaire de ce vote. Comment expliquer ça dans un pays leader en matière technologique ? En fait cela démontre que si les Francais d’Israel votent peu ce n’est pas parce qu’ils travaillent le dimanche, mais bien parce qu’ils ne sont pas intéressés. Le vote par internet – qui a certes connu quelques accrocs chez certains – étaient une manière rapide et pratique de voter pour tous ceux qui étaient même vaguement intéressés. Le fait que presque personne n’a choisi cette voie démontre qu’ils n’en voyaient pas l’intérêt.

L’autre surprise à mes yeux est le score d’Hoffenberg en Israel. Je connais des gens qui ont voté Karsenty, Taieb, Poznanski. Personne, strictement, qui a voté ou souhaitait voter Hoffenberg. Ce vote s’est apparemment principalement concentré sur Tel Aviv alors qu’ailleurs les résultats ressemblent plus à ce que je prédisais. Elle devait donc posséder un réseau local. Evidemment, avec un taux de participation plus fort, son score aurait été beaucoup plus faible. De même pour Poznanski dont le vote reposait essentiellement sur ses réseaux locaux et pas une adhésion de masse. Ces deux candidates ont été les grandes bénéficiaires de la non-participation massive. En revanche la gagnante – on peut le dire sans prendre de risques, ça sera Daphna Poznanski – ne pourra pas se présenter comme représentante des Francais d’Israel.

En dehors d’Israel, on constate que le taux de participation a aussi été faible mais de l’ordre de 20% (contre 30-40% aux présidentielles). Ce qui signifie qu’un effort supplémentaire en Israel aurait radicalement transformé les résultats. Karsenty a obtenu un score décevant hors d’Israel – près de 7% en Italie, 5% en Grèce, 3% en Turquie (contre moins de 1% pour Taieb dans ces pays). Il aurait fallu qu’il obtienne 10% pour avoir une chance sérieuse d’être au second tour.

Au final, restent deux questions:

Comment aurait-il été possible d’augmenter le taux de participation en Israel alors que les électeurs ne se sentent pas concernés par une élection « étrangère » ? C’est une mission difficile. Je propose une piste. Je pense qu’une campagne basée avant tout sur l’aspect « hasbara » que l’élection d’un candidat très pro-Israélien représenterait couplée à un effort d’explication massif sur le vote par internet et sa facilité aurait pu rajouter des milliers de votants motivés.

Et enfin un mystère: mais pourquoi donc Gil Taieb s’est-il présenté à ces élections ? Sachant qu’il n’a pas fait campagne hors d’Israel (et n’y a obtenu presque aucune voix), il n’avait mathématiquement aucune chance dès le départ. 3 hypothèses: il pensait que son charisme et les nombreuses actions qu’il a mené pour Israel créeraient une grande vague de mobilisation sur son nom. Si c’est le cas, lui et ses soutiens étaient légèrement déconnectés de la réalité.

Soit il voulait se faire de la pub ou renforcer son statut dans la communauté. Au vu de certaines réactions très hostiles envers lui suite aux résultats, je pense qu’il a plutôt nui à son image qu’autre chose.

Soit il cherchait, sous les ordres du PS, à faire perdre Karsenty comme certains partisans de ce dernier l’affirment. Cette hypothèse me semblerait a priori sortie d’un esprit conspirationniste si un important journaliste ne m’avait pas confié que Taieb clamait en privé que son principal objectif était de faire battre Karsenty. Cependant, il semble que cela soit avant tout par ressentiment envers ce qu’il considère comme des attaques injustes envers lui.

Mon opinion personnelle penche pour la première hypothèse. Au moment ou j’écris ces lignes, alors que les résultats définitifs sont connus depuis des heures, Gil Taieb continue d’affirmer sur Facebook qu’il a « gagné en Israel » (alors qu’il est arrivé second) en citant des chiffres fantaisistes sortis de son imagination. Cela dénote plutôt d’un ego surdimensionné et qui a du mal à accepter la réalité, et pas d’un manipulateur sordide.

Update: La source des chiffres pour le moins bizarres de Gil Taieb a été trouvée: il a décidé de ne pas compter les votes par internet. C’est une excellente méthode. A partir de maintenant, chaque candidat ne comptera que les votes qui l’arrangent, comme ça, parce que. Je ne pensais pas que Gil Taieb pouvait avoir l’air encore plus pathétique, mais je m’étais trompé. C’est vraiment triste.

Update 2: Article publié sur JSSNews.