History

שבת עם ז’נבה

 

כשידידי אבי סלמן הזמין אותי להצטרף אליו לסמינר של « הסכם ז’נבה » בשבת האחרונה, אני מודה שהתלבטתי. מצד אחד, אני לא הייתי מעוניין ששמאלנים יטיפו לי על הדרך שלהם לשלום עם הערבים במשך סוף שבוע שלם. שלא לדבר על המסר שהשתתפותי בתוך חבר מרכז ליכוד מעביר לציבור.

מצד שני, אני בעבר כן הלכתי לסופי שבוע משותפים של צעירי הליכוד והעבודה או לסמינרים של מרכז פרס לשלום בתוך נציג ליכוד, ולא קרה כלום. היה אפילו מעניין לפעמים. כמו כן, ידעתי שמצטרפים אלי חברים טובים ורציניים שיידעו להשיב לטענות המארגנים במקרה הצורך.

אז הלכתי. ואני מאוד שמח שעשיתי את זה. זה היה מרתק.

ארגון הסכם ז’נבה הזמין קבוצה של כ- 20 פעילי ליכוד מרכזיים לסמינר על סוגיות מדיניות במהלך סוף שבוע שלם בכפר המכביה. חברי הליכוד שהגיעו ייצגו מגוון מעניין של דעות, גילאים, ואיכויות שונים. לא היינו פעילי הליכוד הראשונים שמשתתפים בסמינר כזה וחלק מהאנשים הנוכחים השתתפו במפגש דומה ברודוס כמה זמן קודם.

הסמינר אורגן למופת על ידי ציון אבו, אחד ממובילי « יוזמת ז’נבה », איש אינטליגנטי ונעים הליכות שמאוד נהניתי להכיר. הסמינר הורכב מארבע הרצאות בנושאים שונים.

התחלנו בהרצאה מאלפת אך גם מפחידה ממש של פרופ’ ארנון סופר הידוע. הוא הציג תמונה אפוקליפטית של העתיד הדמוגרפי של ישראל, כאשר תישאר ממנה רק מובלעת קטנה מסביב ל »מדינת תל אביב » שתיחנק על ידי הגידול הדמוגרפי הבדווי והפלסטיני, בסיוע רב של המסתננים מאפריקה, העובדים הזרים, שלא לדבר על עצם העובדה שרוב הישראלים יהיו אז חרדים. אם אין ספק שחלק לא מבוטל ממה שהוא הציג נכון וחשוב, הנטייה שלו להגזים ולהקצין קצת החטיאה את המטרה ופגעה באמינות שלו. כמו גם הצורך שלו לשווק את עצמו ולהסביר לנו בכל הזדמנות עד כמה הוא חבר של ביבי, הרמטכ »ל וכל מי שחשוב בעולם. הוא דיבר על תחזיות לעוד 20 שנה כאילו מדובר בעובדות מוגמרות כאשר כל בר דעה מבין שכפי שאמר מרק טוויין: « מאוד קשה לעשות תחזיות, במיוחד בקשר לעתיד ». כלומר – אי אפשר לדעת מה יקרה עוד 20 שנה, קל וחומר כשאין לנו מושג מה יקרה עוד שנה במזרח התיכון.

בנוסף סופר גם נטה לזלזל ולשלול גישות ודעות אחרות משלו. לדוגמה, קיימות הערכות דמוגרפיות שונות לגמרי לגבי מספר הפלסטינים ביהודה ושומרון. על פי הערכות אלו, המספר הרשמי של הרשות הוא שקרי ומנופח כאשר מספר הערבים נמוך בכמיליון והילודה שלהם בירידה תלולה ומהירה. סופר דחה את ההערכה בטענה שמדובר בנתונים מופצים על ידי קבוצה ימנית פוליטית שאיש אינו לוקח ברצינות בעוד שהמספר הפלסטיני רציני כי במפקד האחרון ב- 2007 היו משגיחים נורווגיים – כאילו אי אפשר לרמות אותם או אף להניח כי אירופאים לא יפתחו פה נגד הרשות על דבר כזה ?

יש כאן טעות כפולה של סופר. קודם כל, הוא נותן לאיבתו ליורם אטינגר, האיש המרכזי שמקדם את הנתונים הסותרים בארץ, להשתלט על האתיקה המקצועית שלו. למומחים שהגיעו להערכות אלו, כמו פרופסור יעקב פייטלסון, יש טיעונים, יש מספרים, יש מקורות ומה שפרופסור אמור לעשות, זה להתעמת איתם, לא לשלול אותם מראש בטענת סרק. שנית, בניגוד למה שסופר אומר, הרבה מאוד אנשים בעולם לוקחים את הנתונים האלה ברצינות, כמו למשל הדמוגרף הערבי-צרפתי המוערך יוסף קורבג’ שאי אשפר להאשימו בנטייה ציונית ימנית. יש גם הוכחות בשטח כמו מספר בעלי זכות ההצבעה בבחירות של הרשות הפלסטינית ב- 2006 שהגיע רק ל- 1.2 מיליון – דבר שמתיישר עם הנתונים של אטינגר וסותר לגמרי את הנתונים של סופר.

ההרצאה השנייה עסקה בסוגיית הפליטים הפלסטינים והועברה על ידי תא »ל (מיל) ישראלה אורון שחיברה מסמך עמדה למל »ל בעניין. גב’ אורון הציגה בעיקר את הסוגיה מבחינה היסטורית, ובכך לא לימדה אותי דבר. ואז היא עברה לפתרון של יוזמת ז’נבה – כמה פליטים בישראל, קצת יותר במדינה הפלסטינית, והשאר יישאר היכן שהוא נמצא. היא לא ממש עשתה שום חיבור לוגי בין שני הדברים. כשהיא התחילה את ההרצאה, היא אמרה שלפני שהיא החלה לעסוק בסוגיה, היא חשבה שאין ממש בעיה של פליטים. הערבים הכריזו מלחמה, הובסו, שיסתדרו איתם. אולם, היא גילתה שלמעשה זו סוגיה מאוד מורכבת ומרכזית. אבל היא לא הסבירה לנו מדוע. אני יצאתי מההרצאה כשאני חושב שאכן, זו הבעיה של הערבים ולא שלנו ואין על מה לדבר בכלל.

למען האמת, היא הזכירה את הנקודה המרכזית אך פספסה את הפתרון ההגיוני ביותר. כל הפליטים בעולם נמצאים תחת חסותה של נציבות האו »מ לפליטים (UNHCR) מלבד הפליטים הפלסטינים שלהם יש נציבות מיוחדת, אונר »א, עם הגדרה מיוחדת וקפקאית של מיהו פליט – כשה »פליטות » מועברת מההורים לילדים לנצח נצחים. לכן, הפתרון היחיד הוא לבטל את אונר »א ולהשיב את הפליטים הפלסטינים לחסותה של הנציבות לפליטים. מספרם יצנח לכמה עשרות אלפים קשישים באופן מיידי וכנראה אף אחד עוד כמה שנים. צריך לציין כאן כי ח »כ עינת ווילף מקדמת את הפתרון הזה יחד עם כמה ארגונים ופוליטיקאים אמריקאים.

ההרצאה המעניינת ביותר התרחשה למחרת ביום שבת בבוקר, כאשר נפגשנו עם סופיאן אבו זיידה, לשעבר השר לענייני אסירים ברשות. השיח עם אבו זיידה היה מרתק. האיש כריזמטי, דובר עברית רהוטה ומצוינת, וכנראה אחד האנשים המתונים ביותר שניתן למצוא בצד השני, והוא בעצמו מודה בזה. למרות זאת, כל מה שקיבלנו ממנו הייתה הטפה על איך ישראל לא בסדר, איך הפלסטינים עשו כל מאמץ, איך ביבי לא מוכן לוותר על כלום. המסר שלו היה חד וברור: אם לא ניתן לפלסטינים מה שהם רוצים, נמשיך לסבול. אבו זיידה בעצמו מעוניין בחיים שלווים ונוחים – כלומר בכסף אם הבנתי נכון – ואי אפשר להאשימו בלהיות אידאולוג פנאט. ובכל זאת קיבלנו ממנו רק שיח של אלימות.

כמה דברים יצאו מהשיחה: קודם כל, הוא השיב לי אמון לנתניהו. מסתבר שהוא לא מבטיח הבטחות על וויתורים ומסירת שטחים לערבים אלא מורח אותם וזה מצוין. שנית, צריך להודות שאבו זיידה צדק לגמרי כשהוא הסביר למה החמאס ממשיך לירות טילים מעזה: הרי ברחנו משם ללא שום הסכם והוכחנו שהטרור משתלם. זה בדיוק מה שהימין תמיד אמר.

הדבר העיקרי שגילינו בו היה השילוב המדהים של התנשאות כלפינו והזעזוע מעמדותינו. « אני מכיר אתכם היהודים » הוא אמר בפטרונות אבל הוא כנראה היה רגיל לקהל של מצביעי מר »צ ותומכי השמאל כי הוא לא היה מוכן לשאלות הקשות שהפנינו אליו, ולעמדות העקרוניות של חלק מאיתנו לגבי החשיבות של ארץ ישראל או להתנגדות למדינה פלסטינית. היה מעניין לראות איך הוא מנסה להתחמק כששאלנו למה אבו מזן סירב להצעתו של אולמרט, ואם כך למה הוא רוצה שנסכים לתכנית ז’נבה שדי דומה. לפחות על דבר אחד הסכמתי איתו: היהודים שמתנגדים למדינה פלסטינית חושבים שהזמן פועל לטובתם והם צודקים.

אחרון חביב הגיע אחד מאדריכלי הסכם ז’נבה, שר החוץ לשעבר יוסי ביילין. למרות הבדלי הדעות, ביילין הוא אחד מאנשי השמאל המעטים שאני מעריך ומכבד. הוא איש פתוח לדו שיח, סובלני, ואפשר לזקוף לזכותו את פרויקט תגלית, אחד מהמפעלים הציוניים המצליחים והחשובים של ימינו. ביילין דיבר ארוכות אבל אפשר לסכם את טיעוניו בדבר אחד: דמוגרפיה. אם לא נעשה כלום, כביכול, נהפוך למיעוט בארצנו ואז ישראל תחדל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית – היא תהיה מדינה יהודית לא דמוקרטית או מדינה דמוקרטית לא יהודית.

טיעון ידוע, שחוק, ושקרי לחלוטין: ביילין סופר ערבים אזרחי ישראל עם הפלסטינים. הוא סופר את ערבי עזה למרות שיצאנו מעזה, אז למה לא לספור גם את אוכלוסיית מצרים גם כן באותה הזדמנות ? הוא מתבסס על הנחות דמוגרפיות שכנראה אינן נכונות כפי שכבר ראינו, ועל פי הערכות אחרות, היהודים יישארו הרוב הגדול בין הים לירדן עם או בלי עזה. ובסופו של דבר, הטיעון הדמוגרפי חסר כל הגיון: אז בואו נגיד שפתאום יום אחד הערבים הם הרוב. אז מה ? מה זה משנה ? מי שלא אזרח ישראל אינו מצביע ואינו משפיע על המדינה היותה יהודית ודמוקרטית. מי שלא אזרח ישראל נמצא בדרך כלל תחת שליטת הרשות הפלסטינית ולא שלנו. האם שווה לוותר על שטחי מולדת ולסכן את המדינה בגלל טיעון מופרך כזה ? לא ממש.

עוד דבר שבלט מדברי ביילין: הוא מוכן לדבר עם כולם אבל לא להתווכח עם כולם. מי שלא מסכים שיש בעיה דמוגרפית, מי שלא בעד מדינה פלסטינית, אין לו מה לומר לו. הוא ידבר איתו, כן, אבל מתוך נימוס, ולא יראה בו בר שיח אמיתי. הגישה הזאת מסבירה לדעתי מדוע השמאל הישראלי מנותק כל כך מהציבור והמציאות. השמאל מוכן להתייחס רק למי שמראש מסכים איתו. אולי מישהו צריך להזכיר להם מהי מהות הדמוקרטיה.

לסיכום, אני מאוד שמח שהשתתפתי לסמינר. אני מכיר ומדבר בעיקר עם ימניים, וחשוב להתווכח מפעם לפעם עם היריבים שלנו על מנת לרענן את הטיעונים, לא לתת להם להתאבן ולדעת איך לענות לצד השני. אני גם מוכן לקבל את הדעה שלהם כשהם צודקים.

יצאתי מהשבת לפחות עם תובנה חשובה אחת: אנחנו חייבים לארגן סמינרים כאלה עם מרצים איכותיים וימניים. לפי התגובות של חלק מהמשתתפים, נראה שגם בקרבנו צריך לעשות עבודה כדי להנחיל ידע וערכים לפני שנפנה לאנשי שמאל. האם מישהו בליכוד מוכן להרים את הכפפה ?

עדכון: פורסם באתר ליכודניק

9/11 and the illusion of memory

I have been reading many interesting books lately. I will write about some of them later. I am reading now is « The Invisible Gorilla« , a cognitive psychology work from the people who invented the famous « Invisible Gorilla » experiment – hence the title of the book.

In case you don’t know what I am speaking about, just watch this short movie:

Did you fall for it ? I did and so did 50% of the people according to them.

I did study social psychology during my Communication and Journalism Master at Hebrew University at the end of the 90’s and it was one of the few really fascinating classes I had at this time – the rest was mostly post-modern nonsense. Nowadays, I have a much higher interest in economics but I tend to keep up with the works of our fellow Israelis Dan Arieli or Daniel Kahneman that link cognitive psychology and economics.

This book is a relatively good introduction to the subject. It explains how much we are wrong to rely on our senses and fall prey to many kinds of illusions.

The authors speak among others about the illusion of memory, how what we think we remember is much less accurate than we believe and can’t be relied upon. This is also true of the memories of great historical events that have been imprinted in our brains – or so do we believe.

Take the 9/11 events. Do you remember where you were when you learned about it ? Do you remember what you did before and after ? Probably yes and with great accuracy. You remember many details, even how you felt, what you thought, and many other things. It was 11 years ago and you can remember much more about it than what you did exactly two weeks ago.  The problem is – you are probably mistaken. In the book, the authors compare their recollection of the day with people who were with them. Some details are the same, but many are vastly different. Some people completely forgot about an event, or attribute it to someone else.

So what about my memory of the day ? I do remember very well, apparently, what I did on the 11 of September 2001. I was spending the day at Hebrew University to help Lavi – the Likud Student Group that I created two years before – recruit new members for the next year. I had just completed one year in the IDF (Tsahal) exactly one month before and just came back from a trip in Paris. I remember that I was with a guy called Avi who was the vice-president of Lavi, that we were dressed with the Blue Lavi T-shirt, and that we did recruit that day a very beautiful girl called Hadas.

At some point, after 15:00, I went back home. I was living at the Pisgat Zeev East neighborhood at the time. At some point before I got home, maybe already at the university, my sister called me from Paris. She was at the store with my mother, they heard about a plane crashing in the World Trade Center on the radio. I thought she was talking about a small plane and that it was an accident. I arrived home and switched on TV. By that time, the second plane had already landed in the other tower and I knew it was a terrorist attack. I immediately thought Ben Laden and Al Qaida were responsible, they already had attacked the WTC in 1993 and had launched most of the major attacks against US targets in the previous years. I remember watching the towers collapse in real time and not realizing it. I remember thinking that anything was possible now that they had attacked New York and the Pentagon. I was so mesmerized by the events that I could not move from my TV for close to 12 hours non-stop. I went to bed around 4:00 in the morning.

That seems pretty clear and I am very confident about this memory. There is just one problem. I have another conflicting memory from the same day. I remember very well that I was at the Cohen family house on that day. I was watching the footage of the plane crashing on the second tower with the younger son (His Memory Be Blessed, he died a few years later) when Mrs Cohen arrived and told us to « stop watching this American movie and switch to the news, something happened ! ». This is a « funny » story that’s difficult to forget and I have been telling it many times.

So how can I explain the discrepancy between my memories ? I see 3 possible explanations:

1. I just forgot that between leaving the university and going back home, I went to the Cohen’s for some reason – I went there a lot in these days, and they did keep some of my furnitures when I moved a week or two later and had no room for them in my new place. At that time, they lived 5 minutes from the university and more or less on my way to Pisgat Zeev. That’s the most probable explanation. My sister probably called me when I was still at university, and when I watched TV at home, it was not the first time I saw the images contrary to what I remember.

2. I went to the Cohen after going back home. But it does not make a lot of sense, I can’t really imagine going out after starting to watch TV this day, and if I had to go to the Cohen for some reasons, I would have done it when leaving university.

3. It never happened. I heard the Cohen story from someone else and unconsciously made it mine. It happens. But I really remember many details including hearing Mrs Cohen from behind, or thinking « how can she think this is a movie, it does not look like a directed action scene for a film ».

And the plot thickens ! My old friend Michael Loeb came  home yesterday (Saturday afternoon) for the Shabbat meal. I asked him what he did remember of the day and his story slightly conflicts with mine: he remembers also being at university and that I called him to tell him about the planes. He remembers coming to my apartment to watch TV with me. He remembers telling me that it was Al Qaida because he just had been to a conference on terrorism a few days before. And he told me about the same « stop the movie and switch to the news » story he heard, but from his brother (who lives in Paris).

I must admit that after he spoke, I did start to remember that he indeed came home and stayed a little. Maybe he told me about Al Qaida but I am quite sure I knew it by myself. And regarding the movie-news story: it can be that it is a coincidence and many people had the same experience. It may be I got the story from him. But the truth is I told this story a lot of time and don’t remember him telling the same story about his brother. So it could be that he took it from me also. Maybe he even told it to his brother who later told him back as if it happened to him. Or he heard it from someone else I told it to, etc… Anything is possible.

At the end, I realize that I remember much less than I thought, and even what I do remember may not be very accurate. I have no way of knowing ever what really happened. That’s true for me, and for everybody. We know much less than we think. And that – we need to remember all the time.

Did the Exodus happen ?

Almost 4 month ago, at the time of Hanuka, I wrote an article about archeology, religion and ideology and promised to write soon a follow up about the events of the Exodus.

Time has passed and I did not find the time to write it as it demands some real work and research. But since we celebrated Pessah (« Passover ») recently, I will try and wrap this up. This post won’t be as long, academic, sourced and developed as I intended, but I guess I will never find the time to do it properly.

As I explained very basically, Biblical archeologists divide themselves between Minimalists that believe that the Bible is mostly myth and not a primary source and Maximalists who believe the contrary. One of the main issues they split over about is the reality of the Exodus.

Everybody knows the story of the Exodus as told in the Bible – how Moshe, following God’s orders, freed the Children of Israel from Egypt and how they wandered 40 years in the desert before reaching the Land of Israel.

This story is the core of the Bible, Judaism, and Jewish identity and world vision. Everything is based on it. Until a few decades ago, nobody would have challenged its basic reality – no matter what really happened, the Hebrews were enslaved in Egypt and did leave to reach the land of Israel. Of course, historians and rationalists always had a problem with the 10 plagues or the crossing of the Red Sea. It seems also difficult to imagine a group of over 2 million people wandering 40 years in the desert – it’s even difficult today so a few thousand years ago, when all of Egypt population was apparently around 3 million and technology was very basic. But the fact that the exodus itself happened seemed evident. First, because if it did not happen, where does the story come from ? How would the Israelites have accepted this story if it was not based on a long and real tradition passed from fathers to sons ? Furthermore, there is no example in history of a people crafting an origin myth describing its ancestors as weak slaves. The founders are always kings and princes and heroes. Nobody could have invented such a story and force a whole people to believe it. And of course there is, as already stated, the simple centrality of the story in the Bible and Jewish tradition. Everything points to the fact that indeed a profound and traumatic event did occur.

The problem is, the minimalists explain, that we did not find any archeological evidence about it. As I explained, the minimalists tend to see the absence of proof as a proof of absence. Of course after over 3,000 years, nobody expects to find a lot of evidences, but indeed nothing was found supporting the story at the time that it was supposed to happen.

But when was it supposed to happen ? Here we touch maybe the core issue.

The traditional rabbinical dating of the Exodus is 1311 BCE, but as I explained in my Purim post, using rabbinical dating in the context of historical dating is problematic because of the « 100 years gap » issue. If we use the rabbinical dating we have to also use it for all the other dates and it is impossible to do.

The dating of the Exodus by older generations of historians and some Christian traditions used to be around 1450 BCE (which in fact is consistent with the rabbinical dating when you take the « 100 years gap » into account). The problem, among others, is that at this time, Canaan was firmly in the hand of Egypt and there is no possibility that a group of slaves could have left Egypt and establish itself there.

But later, in the 13th century BCE, the power of Egypt recessed and Canaan was autonomous. Furthermore, the Egyptian Merneptah Stele of 1213 BCE speaks about victories in Canaan and strikingly states that « Israel is laid waste, its seed is no more ». This is the oldest archeological testimony about Israel and in the context it speaks about a people in Canaan and not a place. It means that the Israelites were in Canaan already in 1213 BCE and the Exodus had to happen before. In consequence, most historians started dating the Exodus around 1250 BCE.

Here is the problem: archeologists did not find anything of the period supporting the existence of the Exodus. But they did find signs of the appearance of an Israelite civilization in the upper hills of Canaan at the same time and so started to imagine that in fact the Israelites were a Canaanite sub-culture that started to evolve differently. And the story of the Exodus was invented a few centuries later. Some are less extreme and think maybe the Israelites were a composite of different group including one that did indeed leave Egypt (for example, some Egyptian priest and his followers after the fall of Akhenaton’s religious reform).

I must admit I always thought that the Merneptah story was weird. The Stele claims that Israel was wiped out, but 3225 years later, here we are. Of course, these official steles and victory monuments were not perfectly objective depictions of the truth and the kings and leaders had a tendency to overblow their real achievements, sometimes even claiming victory in battle that never happened. But this campaign in Canaan cannot be a complete invention, and something happened with the Israelites there. The strange thing is: the Bible does not say a word about it. You should expect that such a traumatic event would have be imprinted in the collective memory of Israel.

So what can we make of all that ? First we must remind that archeology is a very very limited science. Few things remain of the past and the more we go back in time, the less we know for sure what happened. Most facts and dates used by historians about over 2500 years ago and more are no more than guesses based on very few elements. The dates and facts we read in history books are not scientific truths but the latest consensus reached according to the evidence we have. We must never forget that historians and archeologists know much less than what they claim. How many times did we see that the discovery of a new artifact changed many things we thought we knew about old history.

If the Exodus did not happen in 1250 BCE but earlier, indeed, archeologists will never find any proof of its existence looking at this time frame.

It can be that the entire dating system is wrong. I already wrote about the rabbinical dates that contradict the historical ones and you can make a good case (but not yet 100% solid) that the rabbis are right and the historians wrong – I once read such a very convincing essay. But some academics do also contest the validity of the mainstream dating and propose some alternatives like David Rohl and his new chronology –  a very academic, serious and radical revision of the mainstream chronology that, of course, has been respectfully rejected by most historians. Its minority status is not in itself a proof of being wrong, just that it proposes such a paradigm shift that it can’t be accepted, even if it was 100% true. Anyway this new Chronology would solve most of the problems between the Bible and archeology, one of them Exodus and the conquest by Joshua.

Because, if you indeed look farther in the past and move the Exodus to the 15th or 16th century, many findings do correspond to the biblical narrative. For example, there are indeed signs of violent conquest in Canaan in the 15th century BCE. And of course there are two famous historical events that have a very strong Biblical feeling about them and cannot not be linked to the Biblical story.

One I already alluded to: the Akhenaten religious reform in the 14th century BCE. Pharaoh Amenhotep IV changed his name to Akhenaten and introduced a new monotheistic-like religion to Egypt.  Freud and some historians (and even more pseudo-historians) imagined that Moses was a priest of this new religion that fled Egypt with some followers after the old religion was reinstated by the new rulers. Some people think that, on the contrary, Akhenaten was influenced by the events of the Exodus that led him to believe in the Hebrew One God – even if his religion was not the strict Hebrew monotheism.

Another famous historical fact that seems connected to the Bible narrative is the Hyksos occupation of Egypt. This is not exactly a new idea as it has been expressed since Antiquity. The Hyksos were a coalition of Middle-East people, mainly Canaanites it seems, that conquered and ruled Lower Egypt during the 17th and 16th centuries BCE. They were finally expelled in the 16th century BCE by Higher Egypt kings that reunified Egypt. Some have proposed that the Hyksos were in fact the Hebrews. Others that the Hebrews were a group inside the Hyksos. More commonly the idea was that the Hebrew came in Egypt when the culturally close Hyksos ruled – and that may explain the story of the Pharaoh that did not know Josef – he was the Egyptian King that had expelled the Hyksos and in consequence saw the Hebrews as dangerous allies of the former ruling class.

So did the Exodus happened ? I believe that it did, that’s the most logical and fitting possibility, but we can’t prove it yet scientifically. Does it really matter ? Some will say that the Exodus story is not to be understood as history but as a spiritual journey and its importance lies in the religious messages it gave the world. Maybe. But let’s be serious, if we had 100% proof that it never happened, I guess that it will change the way we perceive the story, Bible itself and ourselves. But that’s another discussion.

La laïcité française: une absurdité.

S’il existe un sujet qui rencontre un consensus à peu près total en France et notamment dans la communauté juive, c’est bien celui de la laïcité à la française et sa prétendue supériorité sur tous les autres modèles, en particulier l’horrible communautarisme américain dont la sinistre réputation dans l’Hexagone n’est plus à démontrer.

Je ne vais donc pas me faire beaucoup d’amis, mais je vais vous révéler ce que j’ai déjà découvert depuis 18 ans ce mois-ci: la laïcité à la française est au mieux absurde, et au pire, fascisante. C’est une idéologie qui méprise la liberté individuelle et dont l’inefficacité est totale puisqu’elle génère très exactement ce qu’elle souhaite combattre.

La réacti0n pavlovienne de défense de la laïcité contre tout critique est encore apparue dans un article récent de Slate d’une Juive américaine. Même si je ne suis pas d’accord avec tout ce qu’elle écrit, je dois avouer qu’elle a assez bien décrit mes sentiments sur la laïcité française. La réaction est assez éloquente: une quasi condamnation universelle et un record de commentaires pour un article de Slate.fr. On ne touche pas impunément aux idoles.

Comme je l’ai écrit, j’ai ouvert les yeux sur la laïcité il y a exactement 18 ans. En ce mois de Mars 1994 devaient se dérouler des élections cantonales dans le tiers ouest de la France. Mais problème – suite à une erreur du Consistoire qui n’avait pas prévenu a temps ou du Ministère de l’Intérieur, la date tombait en plein Yom Tov de Pessah. Interrogé sur le sujet dans « Tribune Juive », à la fin d’une longue interview, le grand rabbin de France de l’époque, Joseph Sitruk, déclarait que c’était une erreur bien malheureuse et que les Juifs religieux ne pourraient pas voter.

Big deal. Le taux de participation aux cantonales, élections supprimées depuis, était de l’ordre de 30% et celles-ci se déroulaient dans des régions où le nombre de Juifs, et de Juifs religieux de surcroit, était infinitésimal. Une non-affaire donc. Sauf que non. Repris dans « Le Monde », les déclarations de Sitruk devenaient « le Grand Rabbin de France appelle à boycotter les élections », ce qui évidemment suscita un petit scandale, pour le plus grand plaisir d’une partie des leaders communautaires qui haïssaient Sitruk malgré ou à cause de sa grande popularité au sein de la communauté. Sitruk soi-disant portait atteinte à la laïcité et à la République, c’était un dangereux fanatique religieux etc…

A l’époque, j’étais étudiant à l’Institut d’Etudes Politique de Paris, plus connu sous le nom de « Sciences Po », en deuxième année et président de l’UEJF local. Lors d’un cours de « Grands Enjeux de Je Ne Sais Plus Quoi », une sorte d’ersatz de cours de géopolitique, notre professeur, Mme Crémieux, qui avaient des problèmes assez sérieux avec ses origines juives, nous expliqua que Sitruk était « une des plus grandes menaces sur la République ». Comme j’étais le seul dans la classe à avoir lu l’interview en question, sans compter mon statut de président des étudiants juifs du coin, j’essayais alors de ramener les faits à leur juste proportion en expliquant que Sitruk n’avait jamais appelé à boycotter les élections, il avait juste décrit un état de fait. Les Juifs religieux n’avaient pas besoin de l’aval de Sitruk pour respecter la Halakha.

Mal m’en a pris. Je me rappelle avoir non seulement du subir la furie de Mme Crémieux (qui malgré tout devait bien m’aimer dans une espèce de relation haine-amour puisqu’à la fin de l’année j’avais quand même la meilleure note de la classe), qui me traita moi-même de fanatique extrémiste, mais aussi le mépris glacial de la quasi-totalité de la classe – à l’exception d’un seul qui était Juif, d’accord avec moi, mais moins téméraire.

Le même jour, en Italie, se déroulaient des élections législatives aux enjeux majeurs pour le pays. Bien qu’il n’y eu que 30,000 Juifs dans le pays et un faible nombre de pratiquants, le gouvernement décida de rajouter un jour de vote, le lundi, pour qu’ils puissent voter dans le respect de leurs traditions. Personne n’y vit de problème, l’Italie ne s’effondra pas dans les guerres interethniques ou religieuses, au contraire, la pratique du deuxième jour de vote fut même reconduite aux élections suivantes.

C’est donc à ce moment que j’ai compris l’absurdité intrinsèque de la laïcité française. Certes, cette capacité des Français à s’enflammer pour des questions ésotériques presque sans la moindre résonnance pratique est une spécialité nationale. Mais on était au-delà de l’absurde. Et c’était bien la preuve que la laïcité créait des problèmes au lieu de les régler.

Autre preuve: le fameux contre-exemple américain. Aux USA « communautaristes », où effectivement chacun vit selon sa foi, sa communauté, ses rites – jusqu’a une certaine limite bien sur et seulement ceux qui le souhaitent -, personne n’aurait l’idée qu’être Juif/Irlandais/Noir/etc.. et Américain pose la moindre contradiction, au contraire. On est là-bas fier de sa communauté (ou pas) et fier d’être Américain) en même temps. C’est le respect et l’enracinement dans sa culture qui permet justement de s’identifier à l’ensemble américain.

La France est culturellement, ethniquement et historiquement différente des USA. Mais elle a choisi depuis la fin du 19eme siècle  la voie inverse, au contraire d’ailleurs de la majeure partie de son histoire. Les Français ne supportent pas ce qui dépasse. Ils veulent que tout le monde soit pareil, comme eux. Ils ne sont pas racistes – noir, jaune, arabe, blanc, ça n’a aucune importance du moment qu’on s’habille, qu’on se conduit et qu’on parle comme un Français. A cela s’ajoute l’idéologie laïciste – la séparation de l’Eglise et de l’Etat pour protéger l’Etat de la religion (tandis qu’aux USA la séparation a pour vocation de protéger les religions de l’Etat), qui devient progressivement: protéger l’Etat des religieux et même de leur simple vue.

Je comprends ceux qui n’aiment pas voir des femmes voilées. Je n’aime pas non plus voir ça. Mais dans ce cas, il ne fallait pas laisser venir autant de musulmans en France. Interdire le voile, c’est comme traiter les symptômes plutôt que la maladie. Et aggraver la maladie pour le coup. Parmi les Juifs de France, une population intégrée, aisée, un « Français » cela signifie « un Goy ». On imagine facilement ce qui se passe dans d’autres communautés qui connaissent plus de difficultés.

La méthode française « républicaine » d’assimilation quasi-forcée n’est pas, historiquement, totalement inefficace sur le long terme. Elle est juste brutale et foncièrement anti-démocratique, et elle a pour inconvénient de susciter des réactions violentes et une certaine radicalisation chez les populations concernées. Les Français musulmans par exemple sont à la fois parmi les plus occidentalisés-laïcs et les plus violents en Europe. Et encore, leur occidentalisation a probablement plus à voir avec les pays dont ils viennent. Dans tous les cas, ce modèle ne peut marcher que quand la France offre en échange une identité forte et fière d’elle-même. Or tout ce que la France propose depuis 30 ou 40 ans, c’est un mélange de haine de soi et de haine de ce qui est diffèrent. Il est peut-être temps de changer les choses.

Mais d’un autre cote, ce n’est pas vraiment mon problème.

Lessons of Purim

We celebrated Purim last week, one of the most beloved Jewish festival. On the face of it, it seems to be just some kind of Carnival based on some Jewish-Oriental fairy tale. But the « Book of Esther » is also the most accurately relevant text about the life of Jews in Exile that has ever been written.

There is an ongoing debate about the historicity of the events described in the Book. On one hand, well, we have no other sources about them from the period. There apparently used to be a cult in Iran that venerated Haman, but we can’t be sure it was not created after the Purim story.

We don’t know exactly when the events happened because we don’t know exactly who « Ahasuerus » was supposed to be. Traditionally he has been identified as Artaxerxes II, but more modern commenters thought he was Xerxes (nowadays of the « 300 » movie fame but I doubt he looked like a drag queen). He could also have been Xerxes II or Artaxerxes I, or even a great general or ally of Nebuchadnezzar. There is some evidence for any of them.

The fact is, we don’t know and probably never will because we don’t have a lot of information about this period. When you listen to historians, you get the feeling that they know exactly everything of the past, but the truth is that the more we go back in time, the less we have – archeological artifacts or texts – and the more is conjecture. Our sources about the period are much fewer than we could think: royal archives from Assyria, Babylon or Persia, writers like Herodotus and a few other stuff. And Herodotus, for example, was known for not being very reliable to say the least.

We can also add the issue of the « 100 missing years » from the Jewish calendar. There is a strange discrepancy of up to 163 years between the modern historical dating and the traditional Jewish one from Seder Olam Rabbah – a discrepancy that occurs mostly in the Persian period when the Jewish dating counts some 50 years and 4 kings and the modern historical dating sees some 200 years and 10 kings. For example, the date of destruction of the First Temple is 586 BCE for the regular modern dating and 423 BCE for the Jewish traditional one. I have read once a very convincing case explaining why the Jewish dating was right and the modern one was wrong. On the other hand, many rabbis have also agreed that the Seder Olam Rabbah, which had only partial information and was not written according to modern scientific codes, could have made a mistake. But the fact is that we have a strange dark century in Eretz Israel, between Nehamia and Alexander, in which nothing happens if we go with the modern dating. And this is very weird.

So did the events of Purim really unfold as written ? We know that the text is at least from the 4th Century BCE and that Purim was celebrated very early – very close to the date of the supposed events. It seems obvious that something did happen and that Purim is based on some historical event even if it is not exactly what is written in the Book of Esther.

But whatever really happened, the story of Purim continues to impress because it is so relevant to our lives and our modern history. The story of Purim is the story of the Shoah that was barely avoided and we are the Jewish people that survived the Shoah that did really happen. The arguments of Haman to justify the extermination the Jews sound so modern and taken from the 1930’s that we can only understand the Book of Esther as a warning about the dangers of the life in exile. The nazis themselves had a special obsession about Purim – they wrote a lot about it. At the end of the first Nuremberg Trials in 1946, 12 nazi war criminals were condemned to death, but one was condemned in absentia and one, Goring, committed suicide the day before his execution. At the end, on 16th of October 1946, the day of Hoshanna Rabba, 10 were executed, by hanging, exactly like the sons of Haman, and exactly as Esther asked from « the King » – to hang once again the 10 sons of Haman. One of them, Julius Streicher, shouted « Purim Fest 1946 » just before dying.

Today, as a new Haman seats in Persia and wants once again to exterminate the Jewish people, we know that this time, we have the strength and the power to stop him before he even tries. We came back to our land and built a strong and proud country. We did learn the lesson from Purim and the 20th century.

Best book club: Foucault’s Pendulum

I realized that I did not update my blog as much as I would like to. I have a few posts that I promised or want to write and are still unwritten like the one (the follow-up of this one in fact) on archeology, but these posts require a lot of work and thinking and I really have no time lately, with a second kid and my job (and being sick sometimes like this week).

In the meantime, I will try to maintain at least the minimum of a new entry every week.

And this week I wish to write about one of my favorite books of all time: Foucault’s Pendulum by Umberto Eco. I may be originally French, and although I was raised in the best French public schools, I never understood French literature. Apparently, what the French value in literature are things like style and other stuff that I can’t really identify up to this day. I really have no idea why they think that some book is great and some other not, according to which set of criteria. On my part, what I want when I read a book is to get a good story and to learn things, and Umberto Eco does both. Above all I love books that make me think.

Eco, one of the greatest minds of our time, is best known for « The Name of the Rose« , a very unlikely bestseller in 1980. A most erudite and intellectual story dealing with medieval philosophy and religion, it nevertheless sold millions of copies worldwide.

This is no doubt the work of a genius but I have a preference for his second work as a novelist: « Foucault’s Pendulum », published in 1988. I read it the first time in 1992 and what both captivated and fascinated. I read it some years later, and now again a few weeks ago, and had the pleasure of discovering it again twenty years later, as I forgot many things, but even better, as I some parts that I liked less in the past grew to be more interesting to me as I became older.

The book is about a group of three very erudite and intelligent editors in a small publishing house in Milano who, between 1970 and 1985, slowly invent a crazy conspiracy theory that explains all the history and mysteries of the world, mostly for fun and intellectual game, until some people start to take it seriously. The « Plan », as they call it, includes the secret of the Templars, the Jews, the Freemasons, the French Revolution, the Jesuites, the 30 Years War, Marxism, Nazism, even Islamists, everything. It’s a work of pure knowledge and erudition and mental illness. And it really connects to real theories and myths and ideologies as the guiding principle of the Plan is to use only things that already have been said – it just makes sense of all of them as a coherent story. And the funniest part is that originally the Plan is based on what is probably just an old grocery list.

In the process of creating the Plan, the heroes meet with a crowd of people that they call « the diabolicals », people that deal with occultism, esoteric ideas and conspiracy theories. What unites them is the feeling that « something is wrong with the world », as Morpheus told Neo in « The Matrix » and they are looking for « the Truth », the people who are really directing the events. they feel that history is driven by something so it has to be some gigantic conspiracy, the proof of it being that there is no proof of it. Of course, what they explain by a gigantic centuries-spanning conspiracy, most of us will just call it « God » and « Providence ». Conspiracy theories is a way for atheists and losers to make sense of the world.

This book is not just fascinating but also prophetic. I remember that some years ago, when « Da Vinci Code » became a success, journalists compared it to « Foucault’s Pendulum » calling the later « Da Vinci Code for intellectuals ». Umberto Eco replied that on the contrary his book was making fun of people like Dan Brown who would have been a character in the novel. Furthermore, in the book, written in 1988, the same theory as in « Da Vinci Code » about the Graal being the son of Jesus and the father of the Merovingian dynasty in France is invented on the spot by one of the character. Another says that if he would publish this story as a book, he would sell hundreds of thousands of copies. Dan Brown apparently took the advice and sold, 15 years later, dozen of millions. Umberto Eco, apparently, underestimated the stupidity of the public.

Another chapter starts by « A map is not the territory » – and the last Michel Houellebecq novel was called « The Map and the Territory« … everything is linked to everything, like in the Plan.

More seriously, indeed if there is a Plan, it is of the following work of Umberto Eco. Re-reading the book, I was stricken by how much it seems to introduce and mirror his later novels.

Every novel by Eco is a framing story in which a narrator retells something that already happened to himself or to the main character of the book. In « The Name of the Rose », the narrator just explains strange events that happened to him many decades ago during a few days. But in later books starting with « Foucault’s Pendulum », this framing story imbricates with the main narrative as memory that stretches many years and actual events slowly collide together. The concept of lost memories, of a narrator trying to remember what happened that lead him to his current situation is a common theme.

Even more, each later book seems to develop something that was just touched in « Foucault’s Pendulum ». « The Island of the Day Before » deals with the strangeness and wonder of the 17th century, a major theme of « Foucault ». « Baudolino » explores the mythologies of the Middle Ages and the Crusades, a central story also in Foucault. « The Mysterious Flame of Queen Loana » deals with memory and the life in the 30’s and 40’s in Italy, something already touched in Foucault’s Pendulum with the character of Belbo. And Eco’s last best-seller, « The Prague Cemetery » is also developed from an important plot point in Foucault. It seems that this book was really a defining moment for Eco.

Anyway, just read it. This is not an easy read, it takes time to really start, some passages are in Hebrew or Latin. But this book is unique and marvelous and will make you think a lot.

Illustrating image: the cover of the book in the French version that I have (1990).

The link between Sherlock Holmes, Galactica and Mitt Romney

In one of my first posts, I explained how I like to create links and connections between things and navigate from one item to another using these interconnections. The first thing two Jews do when they meet for the first time is to check how they are related and who they know in common. I like to do that with everything. Here another example.

I watched yesterday the new episode of the BBC series « Sherlock » – « A Scandal in Belgravia » – inspired by the famous Conan Doyle novel « A Scandal in Bohemia« . The first season of Sherlock was great, this episode was truly excellent, fabulously well written and acted with a great story. The main arc also remind me of the 1970 Billy Wilder movie « The Private Life of Sherlock Holmes« , maybe the best Sherlock Holmes movie ever even if based on original material. The two stories deal with a woman who outwits Sherlock and the closest romantic relation he ever had, but a woman who also uses him for her own ends – namely uncover the secret governmental project that Mycroft Holmes is leading.

The first episode of the BBC series Sherlock, by Steven Moffat, in 2011, was called « A Study in Pink » – referencing the very first Sherlock Holmes novel published in 1887, « A Study in Scarlet« . The funny often forgotten thing about this novel is that the main bad guys in the story are the leaders of the then relatively new religion of the Mormons. They are depicted as a tyrannical and violent cult that used murder and terror to control its members. Of course, nowadays this story is not very politically correct and the Mormons even tries to suppress it altogether.

The Mormon religion inspired another popular item: the original Battlestar Galactica TV series of 1978. The story of the « 12 colonies » fleeing persecution and looking for a new home has of course Biblical motives but it is clearly also a depiction of the « Great Migration » of the Mormons in the 1840’s that were then governed by a body called « The Quorum of the 12 », exactly as in Galactica.


All this leads us to the leading Republican candidate that has a good chance to be the next US president: Mitt Romney, who is a Mormon. After a (not exactly) Black, a Mormon at the head of the USA would be a new revolution, but I guess we will hear a lot about it in the next few months.

So like the Jews know, everything is linked to everything and we can always discover relationships between apparently unrelated people, events and things.