בניגוד למה שקורה ברוב המדינות הדמורקטיות, בישראל הנושאים הכלכליים אף פעם לא היו במרכז הדיון הפוליטי. עד שנה שעברה. אם ל »מחאה » הייתה תוצאה חיובית אחת ויחידה, זו הייתה בכך שהצליחה להציף את הנושאים הכלכליים בראש סדר היום, אם כי אני לא בטוח שעד כמה הם ישחקו תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הבאה.
אבל הדיון בארץ מאופיין בבלבול הרב שקיים בו בין מושגים והשקפות, כאשר כולם יכולים בלי למצמץ להציע הצעות המשלבות בין תפיסות עולם מנוגדות לגמרי, כמו לבקש בו זמנית הורדת מסים, צמצום הגרעון וגם הגדלת ההוצאות הציבוריות, או גם יותר רגולציה וגם יותר תחרות חופשית – בלי להבין את הסתירה.
בעולם, ובארה »ב במיוחד, החלוקה האידאולוגית הרבה יותר ברורה ומגובשת. מצד אחד, השמאל הכלכלי שדוגל בתפיסות קיינסיניות – הסוציאליזם במובן הקולוקטיביסטי הישן כבר מת מזמן – וימין ליברלי התומך ביוזמה פרטית והקטנת המעורבות הממשלתית. אבל רק בתיאוריה. כי למעשה הפוליטיקאים הצליחו לעוות לחלוטין את התפיסות שהם לכאורה מקדמים, בשני המחנות.
התיאוריה הקיינסינית אומרת שבזמן מיתון על הממשלה לנקוט במדיניות אנטי-מחזורית ולהגדיל את ההוצאות על מנת לתמוך בפעילות הכלכלית של המשק ולא לפחד מגרעון זמני. בעת צמיחה, יש דווקא לדאוג לעודף תקציבי כדי שיהיה אפשר לממן אותו גרעון כשיגיע ולצמצם את ההוצאות הציבוריות . גם לקיינס היה ברור שאין לתת לחוב הציבורי לתפוח למימדים בלתי נשלטים כי התוצאה תהיה קריסה של המדינה. משום מה, כל מי שטוען שהוא דוגל בתפיסתו של קיינס « שכח » את החלק הזה. הרי כשהמשק מתרחב הם אומרים שאפשר ואף חייבים להוציא יותר על מנת שכולם ייהנו מפירות הצמיחה. וכשהמיתון מגיע חובה להגדיל את ההוצאות כדי לחזק את המשק. בפועל, המדינה תמיד חיה על כסף שאין לה.
יש לציין שאין היום כלכלן רציני (ולמי שיעלה את שמו: פול קרוגמן אינו כלכלן רציני כבר עשור, הוא במקרה הטוב בדיחה גרועה) שמאמין בתפיסתו של קיינס. 80 שנה של בדיקה אמפירית מלמדת כי התיאוריה שלו אף פעם לא עבדה בשום מקום ובשום זמן בהיסטוריה. אבל הגרסה המעוותת של השמאל המודרני רק מעצימה את הנזקים.
אבל גם הפוליטיקאים בימין הכלכלי הצליחו לעוות את הגישה שהם לכאורה מאמינים בה. התפיסה הליברלית בהתבסס על התיאוריה הכלכלית אומרת שהתערבות המדינה פוגעת ביעילות המשק וברווחת הציבור. יש קשר הדוק והפוך בין הוצאות הממשלה לבין הצמיחה של המשק. הפחתת ההוצאות הציבוריות משחררת את המשק ואת היוזמה הפרטית, ומאפשרת גם להוריד את המסים שמעוותים את כל מבנה המחירים ושווי המשקל האופטימלי בין היצע לביקוש. פחות מסים זה אומר יותר כוח קניה לאזרח ומחירים יותר נמוכים.
אבל הפוליטיקאים של הימין גם הם « שכחו » את החלק שמפריע להם – הפחתת ההוצאות הציבוריות – ומקדמים רק מה שמעניין אותם – הורדת המיסים. אבל הורדת מסים ללא הפחתת הוצאות רק תגדיל את הגרעון והחוב ותפגע בצמיחה בסופו של דבר כי יהיה צורך להחזיר את החוב ולהעלות את המסים בכל מקרה. זו הייתה המדיניות של ממשל בוש בשנות ה- 2000, הוא ההוריד מסים והגדיל הוצאות, דבר שתרם למשבר שפקד את ארה »ב והעולם ב- 2008 – אם כי אין זו הסיבה המרכזית לפרוץ המשבר.
לא במקרה, העיוות בשני המחנות נוטה לכיוון המשותף – יותר הוצאות ויותר התערבות ממשלתית – כי זה משרת את האינטרסים של הפוליטיקאים. להפחית הוצאות משמע – להודות שמצב המשק טוב יותר ככל שהפוליטיקאים מתערבים בו פחות. זה להודות שהם גורמים ליותר נזק מתועלת בכלכלה. וכמובן יש מחיר פוליטי עצום בהפחתת הוצאות מפני שזה מחייב פיטורים של עובדי מדינה, קיצוצים בסובסידיות ותמיכות, פגיעה בשדולות שונות ומשונות, עימות עם וועדי עובדים ואין ספור קבוצות לחץ. אף אחד לא באמת רוצה להיכנס לזה. או כמעט אף אחד. כשהיה שר האוצר נתניהו דווקא כן העז לבצע את הקיצוצים נדרשים ולהפגין מנהיגות. אבל הביבי הזה נעלם כאילו לא היה והוחלף בביבי הלחיץ והפחדן שיושב בבית ראש הממשלה מאז 2009.
אבל יש עוד תקווה, אולי לא לישראל אבל לפחות לארה »ב. פול ריין שמונה שמועמד לסגן נשיא של המפלגה הרפובליקנית לצד מיט רומני הוא ליברל אמיתי שאומר בפומבי ובאומץ רב מה צריך לעשות. העובדה שרומני מינה אותו מסמלת את הכיוון שהוא יבחר אם יזכה בבחירות בנובמבר. נקווה שהפעם האמריקאים יתעשתו ויעיפו את השרלטן המתנשא שיושב בבית הלבן – לטובתם ולטובת כולנו.
Benjamin Lachkar 
הרבה מדעותיו של פול קרוגמן מרגיזות אותי, אבל הוא כלכלן דגול, שניבוייו הוכחו שוב ושוב כנכונים ואילו קיינס צדק באינסוף דברים.
המשבר הכלכלי הנוכחי נובע מכך שיש פחות מדי ביקוש או במילים אחרות – פחות מדי כסף זורם במערכת. אז מה עושים? צריך להגדיל את כמות הכסף. עדיף לטעמי שהבנק המרכזי ידפיס יותר ויזרים את הכסף לשוק החופשי, אבל גם אם הממשלה תקח את המלאכה על עצמה ותגדיל את הגרעון – זה גם יכול לפתור את הבעיה. הייתי מעדיף שתעשה זאת על ידי הפחתות מסים, אבל אם תעשה זאת על ידי השקעה בתשתיות – זה גם פיתרון סביר.
העמדה שאתה מייצג הופרכה כליל, כשהתברר שהאינפלציה נשארת כה נמוכה וכששיעורי הריבית על אג »ח ממשלתי בשפל היסטורי. אם הגרעון היה הבעיה (כלומר מבזבזים יותר מדי כסף), היינו רואים עליות מחירים חדות וחשש להלוות לממשלה. בדיוק ההיפך קורה.
זה מסוכם יפה פה:
http://www.businessinsider.com/the-world-is-experiencing-the-opposite-of-a-sovereign-debt-crisis-2012-7
J’aimeJ’aime
אני חולק לחלוטין. פול קרוגמן היה בעברו הרחוק מישהו רציני ועל כך קיבל פרס נובל לכלכלה. עבר מעל עשור הוא הפך ךהיות קריקטורה וסוג של תעמולן מהרמה הנמוכה ביותר.
לגבי קיינס – אין בכלל שאלה שהוא טעה ושהתיאוריה שלו היא קשקוש מוחלט. זה כבר הוכח בספרות הכלכלית משנות ה- 70. אין כלכלן אחד ברמות הגבוהות באמת – לא האנשים שכותבים בעיתונים – שתומך בגישה הזאת.
לגבי המשבר הנוכחי, אני גם חולק על הניתוח המוזר הזה. אין בעיה של ביקוש, יש בעיה של הוצאה ציבורית גבוהה מדי ורגולציה מטורפת. הפתרונות שאתה מציע נכשלו כל פעם שנוסו מאז שנות ה- 30
לגבי ההפרכה – היא הזויה לחלוטין ואין לה קשר לכלכלה. הבעיה של הגרעון והחוב אינו בעיה של אינפלציה, למי אכפת ? אלא שבסוף חובות צריך לשלם ולהחזיר, וזה נעשה על חשבון הנשק, על חשבון הכלכלה הפרטית והמייצרת.
אגב, ביזנס אינסיידר הוא בלוג דמגוגי וצהוב, לא ממש מקור רציני.
J’aimeJ’aime
« לגבי ההפרכה – היא הזויה לחלוטין ואין לה קשר לכלכלה. הבעיה של הגרעון והחוב אינו בעיה של אינפלציה, למי אכפת ? אלא שבסוף חובות צריך לשלם ולהחזיר, וזה נעשה על חשבון הנשק, על חשבון הכלכלה הפרטית והמייצרת ».
זו טענה שגויה. צריך להבין שכל עוד אין אינפלציה, אין בעצם סיבה למשבר חוב – כי אם אין אינפלציה, מי מונע מהממשלה להדפיס כסף ולהחזיר בו את החוב (ולהמשיך בכך עד לנקודה שבה תתעורר אינפלציה משמעותית). ואכן זה מה שהבנק המרכזי בארה »ב ובאירופה אמור לעשות בסיטואציה הנוכחית – להדפיס כסף ולקנות בו חוב ממשלתי, דבר המכונה « הקלה כמותית ». למרבה הצער הוא עושה זאת באיטיות רבה. כשיתחיל לעשות זאת ברצינות המשבר יכול להיגמר בין לילה.
חוב הוא בסך הכול מספרים על נייר. ליפן, דרך אגב, יש חוב כפול מזה של ארה »ב, ואנשים שם מנהלים חיים מצוינים.
J’aimeJ’aime
הדפסת כסף גורמת באופן מיידי לאינפלציה. ובמקרה של ישראל למשל, היא אסורה על פי חוק מאז שנות ה- 80 בדיוק מהסיבה הזאת. זה פתרון קל שלמעשה אינו פותר דבר אלא גורם יותר נזקים מתועלת.
המצב של יפן שונה: קודם כל החוב הוא כמעט כולו חוב פנימי ולא חוב כפלי השווקים בחוץ. והמצב ביפן לא ממש טוב. כבר 20 שנה שהמדינה בסטגנציה מוחלטת, אין צמיחה, ועקב דמוגרפיה התאבדותית אים גם שום עתיד. לא הייתי משתמש ביפן כדוגמה.
J’aimeJ’aime