על תעסוקה, אבטלה ועבודה מאורגנת

בשיא המאבק של ועד רכבת ישראל נגד מיקור חוץ, הועלתה הטענה כי המטרה האמיתית של הממשלה היא חיסול העבודה המאורגנת בישראל שלכאורה מגנה על העובדים החלשים וזכויותיהם במדינה. ואני אומר – הלוואי וזו הייתה הכוונה של הממשלה, כי לא רק שהעבודה המאורגנת – קרי ההסתדרות והוועדים – אינה מגינה על העובדים החלשים, היא למעשה פוגעת ברובם הגדול של העובדים במדינה ובשוק כולו.

שוק העבודה הוא כמו כל שוק אחר – הוא פועל על פי כללי ביקוש והיצע. אם הביקוש לעובדים עולה, גם המחיר של העבודה, כלומר השכר, אמור לעלות, ובמצב של משבר, כשהביקוש לעובדים יורד, אז גם השכר אמור לרדת.

בפועל, הדברים יותר מסובכים מכיוון שהממשלה מתערבת באופן עמוק בשוק העבודה באמצעות חוקים ורגולציה, ויצרה מצב שהשוק מעוות. אחת התוצאות היא אבטלה לא טבעית הנגרמת בין השאר על ידי כלים רגולטורים וחוקים כגון קביעת שכר מינימום.

על פניו, הכוונה של השכר המינימום טובה – למנוע ניצול של העובדים על ידי שכר מינימום מובטח שיאפשר קיום מינימלי בכבוד. זה נשמע טוב אבל בפועל, השכר המינימום גורם להדרה של עובדים משוק העבודה. בשוק חופשי, העובדים אמורים להשתכר על פי כושר ההשתכרות שלהם התלוי בהשכלה, היכולות, והכישורים שלהם. כאשר קובעים שכר מינימום של 4,000 ש »ח, יש אכן אנשים שבשוק חופשי היו מקבלים פחות שנהנים משכר זה, אבל יש גם הרבה יותר שפשוט אינם מועסקים כלל ואינם יכולים לקבל עבודה מכיוון שהעסקתם אינה כדאית כלכלית. אין ספק שגם בשוק חופשי יש למצוא דרכים לאפשר לאנשים האלה להגיע לרמת השתכרות גבוהה יותר כי איש אינו להתקיים על 2,000 ש »ח בחודש למשל. אבל בינתיים, בזכות השכר המינימום אותם אנשים אינם מקבלים שום שכר וחיים על חשבון החברה, בעלות גבוהה ובחוסר כבוד.

התערבות הממשלה אינה מעוותת רק את תנאי העבודה של החלשים ביותר אלא גם של כל שוק העבודה ובכך, גורמת לאבטלה בכל רמות ההשתכרות. עכשיו צריך להבין מה היא אבטלה. כל פעם שמתפרסמים נתוני אבטלה, שהם נמוכים במיוחד בישראל בזמן האחרון, עולות טענות לפיהן המספר אינו  נכון מכיוון שרבים מהמובטלים וויתרו על קבלת דמי אבטלה וכבר לא פוקדים את לשכות התעסוקה. יש כאן אמירה שמזהה דבר נכון אבל בו זמנית גם טועה. לשיעור האבטלה אין קשר ללשכות התעסוקה, מדובר בסקר שנערך על ידי הלמ »ס כל רבעון על פי שיטות לשכת העבודה הבינלאומית. מובטל הוא מי שמחפש עבודה באופן פעיל, לא משנה אם הוא רשום בלשכת תעסוקה או מקבל דמי אבטלה.

אולם, זה אומר שמי שאינו מחפש עבודה אינו מובטל גם אם אין לו עבודה. משמע שצריך להיזהר מכל הסטטיסטיקות והפרשנויות השטחיות שלהן בתקשורת כפי שכבר ראינו במאמר על העוני. ההגדרה של מובטל אומרת שלפעמים עלייה באבטלה אינה מסמלת הרעה במצב הכלכלי אלא להפך, יציאה ממשבר, ומנגד, ירידה באבטלה אינה מבשרת על צמיחה אלא על העמקת המשבר – כפי שקרה בזמן האחרון בארה »ב. איך זה אפשרי ?  כי כאשר המצב הכלכלי גרוע במיוחד ואין עבודה, חלק מהציבור בכלל מתייאש ומוותר על חיפוש עבודה. בכך, אותם אנשים הם כבר לא מובטלים כי הם אינם מחפשים עבודה, אבל מצבם בטח לא השתפר. איך הם חיים ? מקצבאות, מהחסכונות, מסיוע של המשפחה, של חברים, של ארגוני צדקה.  כמובן, כאשר הצמיחה חוזרת, גם חוזרים בהמוניהם אותם אנשים שוויתרו על חיפוש עבודה והאבטלה דווקא עולה, לא מפני שאין עבודה אלא כי עכשיו יש.

דבר דומה קרה בישראל עם נתוני השכר. בשנים האחרונות, האבטלה, שהגיעה עד ל- 11% ב- 2003, ירדה עד לשפל חסר תקדים של 5% לאחרונה. אולם השכר הממוצע במשק כמעט לא עלה במונחים ריאליים, מה שגרם לשמאל הכלכלי להכריז על כישלון כלכלת השוק ושאר שטויות הזויות באותו הסגנון הרגיל שלהם. ההסבר יותר פשוט. הצמיחה הגבוהה מאוד בארץ מאז 2003 גרמה להמון אנשים שמעולם לא חלמו לעבוד להיכנס לשוק העבודה. רובם הגדול הם אנשים בעלי כושר השתכרות נמוך, לפחות כאשר הם נכנסו לשוק, בעיקר חרדים וערבים ללא השכלה אקדמית או ניסיון קודם. ולכן, בסך הכל, השכר הממוצע במשק לא עלה ריאלית (אם כי הוא עלה נומינלית ב- 30%), מכיוון שנכנסו עשרות או מאות אלפי אנשים ברמת שכר נמוכה. אם ננכה את אותם העובדים החדשים, נראה שהשכר עלה משמעותית למי שכבר היה בשוק העבודה או לנכנסים החדשים ששייכים למגזרים היצרנים.

עוד דבר שכן גורם לשכר לא לעלות, במיוחד ברמות הנמוכות, הוא הגידול במספר העובדים הזרים אשר מהווים תחרות לא הוגנת וקשה לעובדים ישראליים בלתי מוכשרים. אני מאמין בשוק עבודה חופשי במסגרת מדינת הלאום. דווקא כאן חובת המדינה למנוע את הבאתם של עובדים זרים בלתי חיוניים שפוגעים באזרחים אליהם מחויבת הממשלה – אליהם ולא אף אחד אחר.

כל זה מוביל אותנו לנתון הסטטיסטי שכן משמעותי וחשוב – שיעור השתתפות בכוח העבודה. אם שיעור האבטלה יכול להטעות, נתון זה הוא חד משמעי. הוא אומר לנו מה אחוז האנשים העובדים מבין כל בני 15 ומעלה (או עד 65 בגרסאות אחרות). בישראל ב-2002, הגיע שיעור זה לשפל של 53%, בעוד שהממוצע במדינות המערביות היה כ- 65%, ועד 75% בארה »ב או מדינות סקנדינביה.

זה אומר שבין כל בני 15 ומעלה שחיו אז בישראל, רק 53% עבדו. ברור שככל שפחות אנשים עובדים, המשק כולו יצרני פחות ועני יותר. הירידה המתמדת משנות ה- 80 בשיעור השתתפות העבודה, בתוספת האבטלה הגדולה עקב המשבר הכלכלי הקשה של תחילת שנות ה- 2000, הביאו את ישראל למצב בלתי סביר שבו כמעט חצי מהאנשים בגילי עבודה אינם עובדים ותלויים בכספי העברה ובקצבאות ובעבודה של החצי השני. עד לתקופה זו, המדינה למעשה עודדה את אי העבודה בכך שברמות שכר הנמוכות היה עדיף לא לעבוד כדי לקבל קצבאות שהסתכמו בסכום קרוב לשכר מינימום (ואף לעיתים גבוה ממנו).

היום השיעור הגיע ל- 58%. עדיין נמוך אבל בכיוון הנכון. בעשור האחרון, גדל מספר המועסקים במשק הרבה מעבר לגידול באוכלוסייה, תופעה שמסמנת את היציאה לעבודה של קהלים שעד כה העדיפו לא לעבוד. באותה תקופה, במיוחד אחרי 2008, השיעור ירד בעולם המערבי עקב המשבר הקשה שפוקד אותו. חשוב לציין כי השיעור בישראל תמיד יהיה נמוך יחסית מסיבות מבניות: האוכלוסייה בישראל צעירה יותר, כך שמשקלם של בני 15-25, שממעטים ממילא לעבוד, גבוה במיוחד, שלא לדבר על השפעת השירות הצבאי והטיול לחו »ל שבא אחריו.

הגידול בכוח העבודה נבע בעיקר מצמצום התערבות הממשלה שנתנה תמריץ לאנשים לא לעבוד, על ידי קיצוץ חד בקצבאות והורדה במיסים על עבודה. פחות התערבות גורמת ליותר תעסוקה. אבל לצערי הממשלה עדיין שקועה עד הצוואר בשוק העבודה, במיוחד במגזר שלי, המגזר הציבורי, אם כי לא לגמרי באשמתה אלא בגלל הכוח של הוועדים וההסתדרות.

באותה מידה ששכר המינימום אינו מיטיב עם החלשים אלא פוגע בהם בסופו של דבר, גם ההסתדרות וכל מושג ה »עבודה המאורגנת » שכביכול אמורים להגן על העובדים מפני המעסיקים הנצלנים אבל בפועל מגנים על שכבה דקה מאוד של עובדים על חשבון כל השאר. ההסכמים הקיבוצים גורמים קודם כל ניתוק בין יכולות וכישוריו של העובד לשכרו. בשוק הפרטי החופשי כל אחד מקבל מה שמגיע לו על פי היכולות שלו – כולל יכולות המו »מ מול המעסיק. התוצאה היא שאף אחד אינו מקבל בדיוק אותו דב רגם על אותה משרה. ברור שאיש מוכשר ובעל ניסיון יקבל יותר מעובד חדש או פחות מוכשר. לא כך בשירות הציבורי או בכל מקום שפועל לפי הסכמים קיבוצים – כמו הבנקים. השכר תלוי במשרה ללא קשר לכישוריו של בעל המשרה. בשנים האחרונות קיים בחלק ממשרדי הממשלה מרכיב של « שכר עידוד » שאמור לתגמל עובדים יעילים יותר. הכוונה לפחות טובה אבל זו טיפה בים.

הצד השני של אותה עבודה מאורגנת היא שאי אפשר כמעט לפטר עובד אלא אם כן באמת חיבל בעבודה. אי אפשר להפטר מעובד לא יעיל, או עצלן או סתם גרוע, והוא ממשיך בתפקיד – על חשבון כולנו כמובן.

התוצאה ברורה – כל המנגנון הזה רק מטפח את בינונים והגרועים על חשבון המוכשרים. אין שום תמריץ להיות טוב, אין שום תמריץ לבעלי יכולות לבוא לעבוד במערכת – חוץ מכמה משרות בכירות מאוד. עובד מוכשר שבמגזר הפרטי יכול לקבל פי 2 או 3 או יותר צריך המון מוטיבציה כדי להיכנס למגזר הציבורי. וזה במקרה הטוב. בפועל, כפי שוועדי הרכבת, החשמל או הנמלים מוכיחים לנו, כל המנגנון הזה מעודד בעיקר שחיתות, נפוטיזם, בזבוזים, וזלזול בציבור.

השאלה היא איזו חברה אנו רוצים. חברה שמעודדת בינוניות ומפחדת מסיכונים, או חברה שדוגלת במצוינות ובהשגת היעדים השאפתנים ביותר. 3500 שנה שהיסטוריה ותרבות יהודיות אומרות לנו בבירור מה התשובה, ולא צריך להזכיר כי מדינת ישראל החיה בסביבה כל כך מסוכנת אינה יכולה להרשות לעצמה להיות בינונית.

Un commentaire

Laisser un commentaire

Entrez vos coordonnées ci-dessous ou cliquez sur une icône pour vous connecter:

Logo WordPress.com

Vous commentez à l'aide de votre compte WordPress.com. Déconnexion / Changer )

Image Twitter

Vous commentez à l'aide de votre compte Twitter. Déconnexion / Changer )

Photo Facebook

Vous commentez à l'aide de votre compte Facebook. Déconnexion / Changer )

Photo Google+

Vous commentez à l'aide de votre compte Google+. Déconnexion / Changer )

Connexion à %s